כתישת האויל במכתשת

 ירבעם בן נבט פרש עם עשרה שבטים ממלכות בית דוד והקים ממלכה משלו.

עתה, משהוקמה ממלכתו, וחגים עומדים בפתח, חושש ירבעם שנתיניו יעלו לירושלים (כי זאת עלינו לדעת שאף שעבדו עבודה זרה, קיימו מצוות, כמו שרואים במקומות רבים בתקופת מלכי ישראל הרשעים דוגמת יהורם בן אחאב שבזמן הרעב הגדול שנגרם עקב המצור שהטיל מלך ארם על שומרון “ארבעה אנשים היו מצורעים פתח השער”. לאמור – שמרו את דיני צרעת והמצורעים הופרדו מהצבור. וזאת בזמן שהעבודה הזרה כבר עלתה מדרגה ולא הסתפקו בעגלים של ירבעם ועבדו גם את הבעל) כשיעלו לרגל לירושלים, יראו כיצד רחבעם בן שלמה בן דוד יושב בעזרה כמלך ואילו הוא, ירבעם, יאלץ לעמוד כי “אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד”. ולכן אסר את העליה לירושלים וסגר את הגבולות, והציב שומרים. אך יחד עם זאת העם רוצה חג! בדה אפוא חג מלבו בחודש השמיני הוא חודש חשוון, מעין החג שנחגג בחודש תשרי בירושלים. והוא עצמו עלה להקטיר על המזבח שבנה לעגל בבית אל. הנביא עידו מוכיחו על פניו ומבשר לו את סופה של מלכות ישראל ו…”כה אמר ה’ הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו וזבח עליך את כהני הבמות המקטירים עליך ועצמות אדם ישרפו עליך” ומוסיף ואומר: “ונתן ביום ההוא מופת לאמרו זה המופת אשר דבר ה’ הנה המזבח נקרע ונשפך הדשן אשר עליו” (מלכים א’ י”ג).

ירבעם זועק: “תפסוהו”… ושולח את ידו לעבר הנביא. “ותיבש ידו אשר שלח עליו ולא יכול להשיבה אליו”. והמזבח נקרע והדשן נשפך התגשמות מדויקת של דברי הנביא בתוספת היד היבשה. וירבעם נאלץ לבקש מהנביא שזה עתה רצה להורגו שיתפלל עליו. והנביא מתפלל והיד נרפאת ושבה למקומה.

מה תגובתו של ירבעם? – הוא מסתובב אל המזבח הקרוע וממשיך להקטיר ומפטיר כדאתמול… תוך כדי שהוא משתמש באותה יד שנרפאה זה עתה בנס להקטיר על מזבח העגל…  ועל זה אומר שלמה המלך “אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות בעלי, לא תסור מעליו אולתו” (משלי כ”ז כ”ב).

גם אחאב נוהג באותה דרך. אחרי מעשה הר הכרמל בו ירדה אש על מזבח ה’, ומזבח נביאי הבעל נשאר ריק מכל. וזאת אחרי שסיכמו מראש שאם כך יהיה פירושו הדבר הוא שהוכח ש”ה’ הוא האלוקים”. שולחת איזבל לאליהו הנביא ואומרת: “כה יעשון אלוקים וכה יוסיפון כי כעת מחר אשים את נפשך כנפש אחד מהם”. ואחאב עונה אחריה אמן וממשיך בדרכו הנלוזה.

כי גם נוכח ניסים גמורים והוכחות חד משמעיות, היצר הרע לא מרים ידים ולא כל אדם מוצא בתוכו את הכח להודות ולומר “טעיתי” ולשוב אל ה’. קל וחומר שכך הדבר כשמדובר בבעלי עמדה צבורית שלא לדבר על מושלים ושליטים שכל קיומם הצבורי ניזון מריחוקם מציוויי התורה.

התופעה הזאת בולטת מאד מול עינינו מאז קום המדינה ומתחדדת בשנים האחרונות. בכל שנות קיומה של המדינה היא מלומדת בניסים. החל מהחלטת האו”ם יוצאת הדופן ב-29 בנובמבר 1947 דרך “מלחמת השחרור”, “מלחמת ששת הימים” ו”מלחמת יום הכפורים”. והשיא – השנה ומחצה האחרונות כשתילי תילים של טילים  מושלכים אל חבל ארץ קטן כל כך ורובם ככולם נופלים בשטחים פתוחים או מיורטים על ידי מערכות נשק מתקדמות שאת ההוראות לפתחן נתן שר בטחון שכולם לעגו לו…. יש לזכור שטיל אחד ברוסיה הרג מאות חיילים צפון קוריאנים ובמלחמת עירק – איראן כל טיל עירקי הרג בממוצע 209 אנשים… והנה הטיל האחרון שנפל במרחק קצר ביותר מטרמינל שלש בשדה התעופה ב…שטח פתוח! הבור הענק שנפער מלמד על גודל הנס ועל מה שעלול היה להתרחש…

ובאותה שעה… במקום לעמוד ולזעוק “משה אמת ותורתו אמת” מערכות החוק והמשפט בישראל לוחמות נגד לומדי תורה… ומנסות לעשות הכל כדי להציק להם ולצמצם את מספרם.

אחרי שהטיל החות’י הגיע והחטיא את מטרתו רק במטרים ספורים, החל מסע איומים על היורים שכעת תסתיים ההבלגה וכו’ וכו’ איומים שהושמעו על ידי אלה שתפקידם להגיב.

ונשאל: מה התחדש? הרי מבחינת החות’ים היורים כל טיל אמור היה להגיע למטרתו ולנחות ולגרום נזקים הן לרכוש והן לגבות מחיר כבד בחיי אדם חלילה, זה שלא הצליחו אינו “באשמתם”… הם בהחלט רצו ועשו הכל כדי להצליח. גם עתה כשהטיל הגיע (אמנם בניסי ניסים לא ממש למטרתו) הם לא השתדלו יותר, מי שגרם לכך היה הכשל של מערכות ההגנה. מדוע יצא הקצף עליהם דווקא הפעם וכי שכחו שאצל אנשים כמוהם יש לצרף מחשבה רעה למעשה?

אציע תשובה ואדגיש שאין בדברים דלהלן קורטוב של ציניות: ההצלחה החלקית של הטיל שכמעט פגע בנמל התעופה מחיבת את כולנו לראות את יד ה’, ועל כך יצא הקצף, כשאין אפשרות לתלות את ההצלחה במעשי ידי אדם ורואים בעליל את יד ההשגחה, יש אנשים שהדבר מאד מפריע להם….

הקב”ה מקווה שנצדיק את התואר “עם סגולה” ועושה לנו ניסים ונפלאות.

האם “מנהיגיו” הכושלים של העם בחרו להצדיק את התואר החילופי – “עם נבל ולא חכם”?