על הסרבנים, הסרבנות, ובעיקר על שתיקת “פסיוני הזהב”

הסרבנים-כביכול, אינם הנושא, הם קבוצה קטנה מאד. כל אחד מהם בחר מסבות שלו לחתום על כתב הסרבנות, והתקשורת נותנת להם במה ופרסום הרבה מעבר למשקלם הסגולי.

הנושא הוא השתקנים. הפוליטיקאים ואנשי השררה התועמלנים והתקשורתנים שמגבים אותם בהסכמה שבשתיקה (או בביקורת עדינה, לצאת ידי חובה…)

הסרבנים ושולחיהם לא התייעצו עם הרב אלישיב…

כותב שורות אלה. הציע פעם לרב אלישיב הצעה. היה זה בעת אחת ההתקפות העונתיות והאפנתיות בעד גיוס בני ישיבות. הצעתי שנכריז שברגע שבן ישיבה אחד יגויס בעל כרחו, אלפי אנשים מילואים חרדים ודתיים יחזירו את פנקסי המילואים שלהם וינתקו קשריהם עם הצבא. אמר לי הרב: תביא לי עשרה אנשי מילואים שיהיו מוכנים לעשות זאת בפועל בעת שיתבקשו ואף לשבת בכלא אם יהיה צורך…  אמרתי לו: אין הכוונה שבאמת יחזירו, הרי לא ינסו אותנו. הכוונה לאיום הסברתי… חייך ואמר: אני יודע, אני יודע, אבל אני בעד אמת בלבד. כל עוד שיש סכנה ולו קטנה ביותר שינסו אותנו, אם בעת כזאת לא יהיה כיסוי לאיומים שלנו נצא וידינו על ראשנו, וגם יהיה חילול ה’.

הם כאמור לא שאלו וכל מטרתם היתה ליצור רעש תעמולתי ולבדוק את התגובות, בלי לחשוש מה יקרה אם אכן ינסו אותם…

הוא שאמרנו, הם לא הנושא. אנו מדברים על תומכיהם בפועל או בשתיקה. על כל אותם “מנהיגים” כביכול שמגבים אותם בשתיקתם הרועמת (או ביחס לחלק מהם – בתגובת התנגדות רופסת).

להלן כמה נקודות:                                           

1. עד היום הבננו כולנו שהצבא על כל מגויסיו ומתנדביו, נועד להגן על יהודים המאוימים על ידי אויבים רבים ושחייהם בסכנה. על בני אדם ולא על מסגרת משפטית המכונה מדינה, ותהיה המסגרת הזאת חשובה ככל שתהיה, חשבנו שאיש אינו מוכן להקריב את חייו למען קיומה של מסגרת משפטית זו או אחרת, החיים יקרים יותר!  שונה הדבר כשהעם בסכנה. כך שגם אם המדינה חדלה לשאת חן בעיני פלוני או אלמוני, מדוע שירצה להפסיק להגן על עמו?

• אם מטרת הצבא להגן על המדינה, ולדעתם של כל התומכים בסרבנות והשותקים נכחה, אין חובה על החייל או הקצין להגן על מדינה שאינה לטעמו, בו ברגע הסתיים הדיון על גיוס בני הישיבות שתורתם אמונתם ושאינם מתגייסים לצבא. גם הם כמו האחרים, יוכלו לטעון שאינם מוכנים להגן על המדינה שאינה לטעמם. להם הרי יש הרבה סיבות שהמדינה אינה לטעמם מדינה בארץ ישראל שחוקיה אינם חוקי התורה, אינה לטעמם. ובודאי מדינה שחלק מ”שריה ויועציה” נמנים על מחללי שבת ואוכלי נבלות וטרפות אינה לטעמם. לשיטת הסרבנים ותומכיהם מובן מאליו שבני הישיבות לא יירצו להגן על המדינה ולא ייקראו להגן עליה. אין דמה של סרבנות הטייסים וחבריהם אדום יותר מדמה של סרבנות האחרים.

ויודגש שלא זו הסיבה שאנו חושבים שתפקיד בני הישיבות הוא ללמוד תורה ולחבוש את ספסלי בית המדרש. בני הישיבות נמנעים ללכת לצבא, לא בגלל אופיה הלא רצוי של המדינה. הרי אנו איננו חושבים שתפקיד הצבא להגן על “מדינה” אלא על עם ישראל המאויים על ידי אויבים רבים. ולא פג תוקפו של הציווי “ולא תעמוד על דם רעך”  אין לכך כל קשר לצורתה של המדינה. הסיבה שבני הישיבות אינם מתגייסים לצבא היא שאנו יודעים שלימוד התורה שלהם תורם למאמץ המלחמתי ומגן על העם “לא פחות ואף יותר מכל החיל הלוחם” (לשון הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ”ל באגרת תת”י מאגרות הראי”ה). כל מה שאמרנו אינו אלא לשיטתם של אלה שמחד מניפים ידם נגד בני הישיבות ומאידך תומכים בסרבנות כשהמדינה לא מוצאת חן בעיניהם.

• גם לשיטתם שתפקידם בצבא להגן על המדינה. אם ברגע שמשהו לא מוצא חן בעיניהם מודיעים הם שחדלים הם להגן עליה, מתברר למפרע שאהבתם למדינה היתה אהבה התלויה בדבר. וזו, אין שמה אהבה. כי כשבטל הדבר בטלה האהבה.
• אירועי הסרבנות, התמיכה שבשתיקה והסלחנות הציבורית ניפצו בבת אחת את כל ספור צה”ל כ”כור היתוך” הכל התנפץ אל סלע המציאות. אין “לכידות”, אין “כור היתוך” ואין “שלטון הרוב” הם בעד לכידות והיתוך כמו שהם בעד דמוקרטיה – הם יתמכו ברעיונות האלה כל עוד פועלים הם לצידם ורוקדים לצלילי החליל שלהם.
• ונדגיש פעם נוספת: יודעים אנו שכל ספור הסרבנות אינו אלא תרגיל תעמולתי ואין אנחנו מנסים להתגייס לצידם של אלה המגזימים בחשיבות התופעה. יודעים אנו שמדובר במספר אנשים קטן הזוכה להרבה הד תקשורתי.

אבל כל אותם פוליטיקאים, וביניהם כאלה הלוטשים עיניהם לכורסת ראש הממשלה, התומכים והשותקים הם יצרו את התשתית למסקנות דלעיל. מסקנות שלענ”ד הן פועל יוצא הכרחי מהמתרחש.