שנאת הפרה למוד המדבר

רבות דובר על מאפייניה של גלות ישמעאל. והדברים אף נכתבו בספרנו “גלות ישמעאל – שרשי המאבק ודרכי התגובה” וככל שחולף הזמן ומאורעות מתחדשים הדברים הכתובים בספר מקבלים משנה תוקף וכמו כן מתחדשות נקודות נוספות.

יש הבדל בין שנאת עשיו לשנאת ישמעאל. שניהם רוצים לעקור את עם ישראל אך לכל אחד דגש משלו וסיבה משלו.

שורשה של שנאת עשיו הוא במעמדו של יעקב בעולם הזה. בבכורה המכוונת לעולם הרוחני ולעולם הבא הוא מואס ומוכר אותה בעבוד נזיד עדשים. ואל יאמר אדם שעשה זאת מתוך כורח הרעב, שיעקב ניצל את מצבו והכריח אותו למכור בכורתו מחוסר ברירה כי רעב היה מאד. שהרי נאמר “ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשיו את הבכורה” התורה מלמדת שגם אחרי המכירה, ואחרי הסעודה כשכבר לא היה רעב ביזה עשיו את הבכורה. כשהגיעו הברכות כאב לבו כי חשק בהן שהרי הברכות הללו עוסקות בהצלחה גשמית “ויתן לך האלוקים מטל השמים ומשמני הארץ”.

לעומתו שורש שנאת ישמעאל היתה שנאה רוחנית שהרי כבר בהיות יצחק קטן ניסה ישמעאל להחטיאו בעבודה זרה וג”ע ועל זה נאמר שהיה “מצחק”. המקום הראשון שאנו מוצאים ויכוח ביניהם הוא סביב ברית מילה שישמעאל התנשא על יצחק באומרו שברית המילה שלו ערכה גדול שהרי היה ילד בן שלש עשרה ולכן באה העקידה ללמד שיצחק ימסור את כל כולו לקב”ה. במאבקו שם ישמעאל דגש על רוחניותו של עם ישראל.

והוא יהיה “פרא אדם” כמי שישב במדבר ומכונה פרא אין ספק שהכוונה לאותו “פרה למוד מדבר” שבירמיהו פרק ב’ פסוק כ”ד ואומר שם הרד”ק: “פרה בה”א כמו באלף, הן פראים במדבר והוא חמור הבר“.

היות ה”פרא אדם” מתיחס לחמור הבר משתלב עם הידוע שישמעאל הוא “קליפת חמור”. ולכן בבוא יעקב לארץ ישראל שלח להודיע לעשיו “ויהי לי שור וחמור” שור כנגד עשיו וחמור כנגד חותנו, כנגד ישמעאל. שור הכוונה ליוסף – “בכור שורו הדר לו”. וחמור כנגד ישמעאל, שנאמר עליו “שבו לכם פה עם החמור” ודרשו חז”ל “עם הדומה לחמור”. ישמעאל הוא כאמור “קליפת חמור” וכנגדו היה ליעקב את יששכר עליו נאמר “חמור גרם רובץ בין המשפתים”.

חמור מוזכר בתהילים כמי שצמא למים שנאמר “ישברו פראים צמאם” וישמעאל אכן היה צמא למים עד כי נזקק לנס כדי לשתות ולהנצל ממות והתגלתה לאמו הגר באר מים. גם בצאת בני ישראל לגלות בבל ניצלו בני ישמעאל את צמאם והגישו להם נאדות שהיו נראים כמלאים מים והיו מלאים אויר ובא האויר והרגם.

מאידך גיסא “אין מים אלא תורה”. זו היתה אומנתו של יששכר חמור הגרם הרובץ בין המשפתים.

כשרבי עקיבא היה עם הארץ היה אומר “מי יתן לי תלמיד חכם ואשכנו כחמור”. והסביר, שדווקא כחמור כי חמור נושך ושובר עצם (פסחים מ”ט ע”א), ובודאי כוונתו לחמור הבר שנשיכתו מסוכנת ולא לחמור הבית שאינו נושך כלל. חמור בר זה הוא, כאמור לעיל, ישמעאל.

חמור הבר נקרא גם ערוד על הערוד נאמר שאם נשך אדם צריך למהר ולהגיע למים כדי להנצל ואם הערוד יגיע תחילה למים ימות הנשוך. על פי דרכנו מובן הדבר כי הערוד, חמור הפרא, קשור למים הזדונים שמבטאים חומר(כפי שלמדנו מהר”ל במקומות רבים) ומאידך “הוי כל צמא לכו למים ואין מים אלא תורה”. מסופר בגמרא בברכות ל”ג על רבי חנינא בן דוסא שנשכו ערוד ונעשה נס ונבע מעין מתחת לרגלו וניצל ואמרו אוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא ואמרו “לא הערוד ממית אלא החטא ממית”. כיצד ניצל רבי חנינא בן דוסא מן הערוד?

זה אותו רבי חנינא בן דוסא שעליו נאמר שכשפים לא פועלים עליו שכן “אין עוד מלבדו ואפילו כשפים”. כלומר, רבי חנינא בן דוסא חי בעולמה של סגולתו של הגר”ח מואלאזין עולם בו אין עוד מלבדו מאומה וממילא הוא ניצל מכל צרה וצוקה וגם מן הערוד, מחמור הבר. וזאת כי יש כאן תחרות מי מגיע למים האם הערוד – הפרה – הפרא-אדם או רבי חנינא בן דוסא. תחרות בין המים הזדונים שמבטאים חומר (חמור) לבין “אין מים אלא תורה” ותורה זו היא התבלין לחטאי החומר.

גם רבי עקיבא כל ימיו שאף להגיע לאותו רגע של ייחוד ה’ עד שיצתה נשמתו ב”אחד” זה אותו רבי עקיבא שבשעה שנטרף חמורו (כלעומת אשכנו כחמור שאמר כשהיה עם הארץ…) והרגו את התרנגול וכבו את האש אחרי שגרשוהו מן המלון  אמר “כל מאי דעביד רחמנא טב”. זה אותו רבי עקיבא שלמד את כח המים – מי התורה לנצח את המים הזדונים, (במעשה המים ששחקו את האבן) המים השייכים לחמור הבר לערוד. אותו רבי עקיבא שבגמרא בברכות אומר שזמן קריאת שמע של שחרית “משיכיר בין חמור לערוד” כלומר רבי עקיבא שכשהיה עם הארץ ביטא את שנאתו לתלמידי חכמים כשאמר “אשכנו כחמור” הגיע אל הקצה השני ומצא עצמו מייחד שם שמים.

אשר על כן אין מלחמתו של ישמעאל מלחמה פוליטית או כלכלית, זו מלחמה דתית. האויב האמתי של ישמעאל הוא העם היהודי לא מדינת ישראל.

ואם ישאל השואל הרי רואים אנו שהוא שולח ידו לרצוח אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות באותה מידה כמו שירצח שומרי תורה ומצוות. כנראה שישמעאל יודע ש”ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא”… וגם החילוני המוצהר, הקיצוני ביותר, יש בו נקודה יהודית במשמעות הדתית של המושג, גם אם היא חבויה עמוק עמוק בלבו וטמונה תחת הרבה מאד שכבות הגנה לדידו של ישמעאל היא קימת ואין לו כל דרך לוודא שהיא לא תרים ראש מלבד דרכו של פרא למוד המדבר – הרציחה.

אמנם בשנות הגלות הנוראות תחת בני עשיו (הנוצרים). הם רדפו אותנו גם מבחינה רוחנית והדבר בא לידי ביטוי בשנאה הנאצית. הם לחמו כנגד בתי כנסת (ליל הבדולח) ספרי תורה ושאר ספרים וחיפשו סמלים יהודיים ויהודים בעלי הדרת פנים בשעה שהיו מעוטרים בטלית ותפילין.

ההסבר פשוט. גלות ישמעאל שזורה בגלות אדום. והשותפות בין עשיו וישמעאל החלה כבר בערש התהוותם שנאמר על עשיו “וילך אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל לו לאשה” צרוף זה מסוכן עד מאד וסימן לדבר “לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו”. השותפות הזאת יצאה בגלוי אל הפועל במלחמת העולם השניה עת כרת היטלר ברית עם חאג’ אמין אל חוסייני המופתי הרוצח של ירושלים וכן היתה ברית בין היטלר לאבן סעוד שבמסגרתה סיפקה סעודיה נפט למצרים דרך ספרד. נפט שאיפשר להם לפתוח במלחמת העולם השניה. לא פלא אפוא שמוצאים את השנאה הפרקטית-כלכלית ואת השנאה הרוחנית שזורים זו בזו.

וכשאמר ר”ח ויטאל על גלות ישמעאל שהיא “אחרונה לכולם וקשה מכולם” (עץ הדעת טוב על תהילים קכ”ב) יכולה הכוונה להיות גם על חרבן יהדות אירופה שכן אז כבר התחילה גלות ישמעאל השזורה יחד עם גלות אדום שהרי נאמר “כלה שעיר וחותנו ועלו לציון מושיעים”.