החרבן כהוכחה לאמיתות התורה

  • השבוע מסיימים את ספר ויקרא.
  • חלקו השני של ספר ויקרא, פרשיות שקוראים אותן בדרך כלל בחודש אייר, עוסק הרבה בקדושת ארץ ישראל. בפרשת מצורע – נגעי בתים, תופעה הקיימת רק בארץ ישראל. פרשת אחרי מות וקדושים. בשתיהן התורה מצווה לשמור את  החוקים והמשפטים, בהדגשה על איסורי עריות, ומסכמת: “ולא תקיא הארץ אתכם”. פרשת בהר – שמיטה ויובל ובתוכם ההצהרה: “והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ”.  ובפרשת בחוקותי המסימת את הספר – התוכחה והקללות. האזהרה מפני חרבן הארץ והמקדש במידה ולא שומעים בקול ה’ ולא מקיימים את מצוות התורה.
  • ארץ ישראל דורשת תנאי סף. מוסר ושמירת התורה. כשעם ישראל לא נוהג כראוי על פי התורה – הארץ מגיבה, והתגובה – קשה מאד. יחד עם זאת אותה תגובה מהווה הוכחה לאמיתות התורה. הוכחה שהיא עצמה כיד הרושמת על הקיר.
  • הקללות המופיעות בפרשת בחוקותי והעמדתן מול אלו שבפרשת כי תבוא, ובמרכזן החרבן והגלות. משמשות אותנו כחלק ממערכת ההוכחה לאמיתות התורה.
  • כשרואים את התוכחה שבפרשת בחוקותי לעומת זו שבפרשת כי תבוא. רואים כיצד התורה חזתה את שני החורבנות. בפרשת בחוקותי – החרבן הראשון. ובפרשת כי תבוא – השני.
  • במאמר קצר זה נעמוד על כמה מנבואות החרבן המופיעות בפרשת בחוקותי ונראה כיצד מתייחסות הן לחרבן בית ראשון. כשההבדלים בין הנאמר כאן לנאמר בפרשת כי תבוא, העוסקת בחרבן כפי שהתרחש על ידי אדום בזמן החרבן השני והגלות שבעקבותיו, בולטים לעין, ומתאימים לחלוטין למה שהתרחש בפועל בשני החרבנות.
  • אחרי שהתורה מתארת את מה שיהיה, כפי שאכן היה, בתקופת המצור, רעב ומחלות ממיתות, אומרת התורה “ונאספתם אל עריכם” – תיאור המצור שהחל כידוע בעשרה בטבת. אומרת התורה שכה גדול יהיה הרעב עד כי “ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו” כמו שמעיד ירמיהו  במגילת איכה שאכן כך קרה: “ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן”.
  • ממשיכה התורה ואומרת: “ואתכם אזרה בגוים”. בפרשת כי תבוא נאמר, לעומת זאת, נאמר: “והפיצך ה’ בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ” ואכן ההבדל בין גלות בבל לגלות אדום בנושא זה בולט לעין. אחרי חרבן בית ראשון בני ישראל התפזרו פיזור מועט באזור המכונה היום “המזרח התיכון” (כמו שזורים את התבואה – פיזור מקומי) ואילו אחרי גלות אדום התפזר בעם בכל העולם “בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ”.
  • ממשיכה התורה בפרשת בחוקותי ונותנת אינדיקציה לשנות הגלות ואומרת כי מנין שנות חרבן הארץ בעקבות גלות בבל יהיה כמנין השמיטות שלא שמרו. ואכן הגלות נמשכה שבעים שנה וניתן לחשב כי בדיוק שבעים שמיטות ויובלות לא נשמרו (עי’ ברש”י ויקרא כ”ו פס’ ל”ה, כמו כן הגר”א מחשב לפי מספר השנים שבהם משלו מושלים שלא עשו את רצון ה’ ומגיע לאותו מספר – שבעים שמיטות ויובלות). לעומת זאת, בספר דברים לא נותנת התורה שום אינדיקציה לשנות הגלות.
  • כמו כן, כאן, בפרשת בחוקותי, מסיימת התורה את התוכחה בנחמה ואומרת “ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם…. וזכרתי להם ברית ראשונים…” ואילו בפרשת כי-תבוא, לא רק שכאמור אין שום מפתח לחשב על פיו את שנות הגלות אלא שהסיום הוא בלי צל של נחמה (רק אחר כך, בפרשת ניצבים אומרת התורה “והיה כי יבואו אליך כל הדברים האלה… ושב ה’ אלוקיך את שבותך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה’ שמה”. (אגב, בפרשת בחוקותי בה כאמור ניתן המפתח לחשב מראש את שנות החרבן, לא נאמר שהקב”ה ישיב את עם ישראל “מכל העמים” בהם התפזרו, ואכן לא היתה שיבה מקפת-כל עם בנין בית שני ורק חלק קטן מהעם שב).
  • והתורה מסיימת בפרשת כי תבוא “והשיבך ה’ מצרים, בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה, והתמכרתם שם לאויביך לעבדים ולשפחות ואין קונה”. גם נבואה זו התגשמה. כמו שמדווחים היסטוריונים (מינטער שירר והירונימוס) שהשבויים מיהודה הורדו לאוניות ונלקחו למצרים (כן, דווקא למצרים, וזאת למרות שהאויב המחריב לא אמור להיות מצרים שהרי אמור הוא להיות “גוי מרחוק מקצה הארץ, גוי אשר לא תשמע לשונו, גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך…” כל ההגדרות האלה תואמות את רומי אך לא את מצרים. כלומר, התורה חזתה מראש והבטיחה כי הגוי שיעשה את החרבן לא יהיה מצרים, אבל את השבויים יבחר לקחת דווקא למצרים!) שם, במצרים נמכרו לעבדים (ולמרות שאפשר לעשות בשבויים דברים נוספים כגון: להפכם לעבדים לשובים, ליישבם מחדש במקום אחר וכו’, כאן מכרום לעבדים ושפחות כמו שחזתה התורה,) והתורה גם מנבאת שלא יהיו קונים – “ואין קונה” ואכן, מדווחים ההיסטוריונים הנ”ל, שמחיר כל עבד ירד והיה כמחיר מנת כלכלה של סוס. כלומר, לא היה ביקוש, ולא היו קונים לריבוי העבדים הזה.
  • כמו כן מתארת התורה בספר דברים כי מדובר יהיה ב”מלחמת מבצרים” – “עד רדת חומותיך הגבוהות והבצורת אשר את בוטח בהן בכל ארצך”. ובאמת זאת היתה הטקטיקה הרומאית. לנהל את המלחמה סביב כמה מבצרים מרכזיים הבנוים בפסגות הרים ובצוקים רמים שמשם ניתן לחלוש על כל הסביבה, מה שלא היה כשהבבלים כבשו את ארץ ישראל.
  • התורה משרטטת אפוא תיאורים של שני חרבנות. בקווים כלליים התיאורים דומים, ובמבט שטחי נראים כמתארים אירועים דומים. אך כשמתבוננים רואים הבדלים, בחלקם דקים, המשרטטים בדיוק את ההבדלים בין שני החרבנות. וזה דבר נפלא איך הנבואה יודעת לשרטט בדיוק את שני החרבנות על פי מאפייניהם השונים והייחודיים הבלתי ניתנים כלל לחיזוי מראש בדרך הטבע.