טומאת צרעת, תלמידי ר”ע, קורונה, ואהבת לרעך כמוך ושורש הנשמה

בימי ספירת העומר אנו אבלים על המתים במגפה שבה מתו תלמידי רבי עקיבא. המגפה ההיא פרצה כיון שלא נהגו כבוד זה בזה. אותו רבי עקיבא שתלמידיו עבורם הקריב את כל חייו והתנתק ל-24 שנים ממשפחתו, מתו, הוא שאמר “ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה”, והצרוף בין שני הארועים – מות התלמידים והשגבת ענין “ואהבת לרעך כמוך” על ידי אותו תנא, ודאי אינו מקרי. 

בימי ספירת העומר קוראים בתורה על טומאת צרעת לסוגיה. טומאה המגיעה לאדם על שלא נהג כבוד בחברו ודיבר עליו לשון הרע.

הגמרא במסכת ב”מ (פ”ה ע”א) מספרת על מחלוקת שהיתה בכל העולמות. הלכה היא שאדם נחשב כטמא טומאת צרעת כשיש לו שני סימני טומאה: בהרת ושער לבן. על הבהרת להופיע לפני שמופיע השער הלבן. שאם השער הלבן הופיע קודם אין כאן ראיה שהשער הלבן נובע מטומאה שהרי בני אדם מזקינים ושערם מלבין. ולכן אם השער הלבן קדם לבהרת אין כאן אלא סימן טומאה אחד – הבהרת,  ואין די בסימן טומאה אחד להכריז על האדם כמצורע וכטמא. ולכן אם שער לבן קדם לבהרת – טהור, בהרת קודמת לשער לבן – טמא.  ספק מאי? קוב”ה אומר טהור ומתיבתא דרקיע אומרים טמא. אמרו: מאן לוכח? – רבה בר נחמני שבקי בנגעים, ורבה אמר טהור…

וקשה הרי “חזקה” היא הוכחה מדאוריתא והרי האדם הזה היה בחזקת טהור ומדוע לא נעמידנו על חזקתו? אומר תוס’ שמדובר באדם שהיה טמא בצרעת ודאית ועמד להיטהר ועתה הופיעה אותה צרעת מסופקת והשאלה היא האם “מחזיקים מטומאה לטומאה” כלומר האם העובדה שהיה טמא בטומאת צרעת אחרת הופכת אותו לאדם בחזקת טומאת צרעת או שאין כל קשר בין הטומאה הקודמת לטומאה החדשה והוא אינו נחשב בעטיה של זו הקודמת בחזקת טמא.

אמר הרבי מקלויזנבורג  ה”שפע חיים” זצ”ל:

מה השאלה אודות מעמדו של האדם המסופק, הרי צרעת באה על לשון הרע, ואדם לא נולד מדבר לשון הרע, אם כך הריהו בחזקת טהור מצרעת?

אמר הרבי: זו היתה בדיוק הסיבה שרבה בר נחמני אמר שהוא טהור. שכן העמידו על חזקתו.

אבל במתיבתא דרקיע אמרו: אתה, רבה בר נחמני, רואה אותו מהרגע שנולד, לפי זה הריהו באמת בחזקת טהור, אך אנו מכירים אותו מהגילגולים הקודמים. וכיון שכך הוא בכלל לא בחזקת טהור שהרי דיבר לשון הרע בשפע טרם שנולד בפעם הזאת, הריהו אפוא בחזקת טמא… לעומתם הקב”ה אומר טהור כיון שמכיר את שורש הנשמה ושורש הנשמה תמיד טהור…

בימים אלה, ימי מגפה, שמכה בכל העולם, וגם בנו, אנו נזכרים במגפה ההיא שהכתה בתלמידים שלא נהגו כבוד זה בזה. 

הרבה מהעברות שבין האדם לחברו נעשות בסתר, כלומר הרחק מעיניו של החבר הנפגע, כשאדם מדבר לשון הרע אין הוא עושה זאת בפניו של החבר (אדרבא, לגבי אבק לשון הרע נאמר כי אם אמר בפניו – מותר כיון שאז יאמר זאת בצורה שלא תפגע בו כמו שמסביר הח”ח)  הוא מדבר אודות החבר מאחרי גבו ובכך עובר גם על ארור מכה רעהו בסתר… ונאמר “כל מי שעובר עבירה בסתר נפרעים ממנו בגלוי”. טומאת צרעת היא הדוגמה לכך. הרי כשאדם מצטרע צריך לבודד אותו מהחברה ואז כולם יודעים שהוא מצורע והוא עצמו צריך להזהיר את המתקרבים שנאמר “וטמא טמא יקרא”… פתאום כולם יודעים שפלוני נמצא בבידוד…

והנה במגפה זו שאנו נמצאים בעצומה, נגזרה גזרת בידוד על כולנו.. כולם מבודדים מכולם… ובעיצומה של הפרשה – מגיעים לקרוא בתורה פרשת נגעים… ואנו מסתכלים ימינה ושמאלה ושואלים מגפה כזו שמקיפה עולם ומלואו, כיצד ניתן להרפא ממנה?

נאמר שביום ל”ג בעומר חוגגים כי אז פסקה המגפה… וקשה מה השמחה? הרי כולם מתו? וכי זה נקרא שפסקה המגפה. זה לא מכבר ציינו את “יום שחרור אושוויץ” ואנו זעקנו כי זו הגדרה מקוממת וכי אושביץ שוחררה? הרי כשהרוסים הגיעו לאושוויץ לא מצאו שם אלא בודדים שהיו חולים מכדי לצעוד במצעד המוות הרי הגרמנים הספיקו להרוג כמעט כולם? ואת אלה שלא הרגו הובילו במצעד מוות נורא להמשך הרצח, את מי אפוא שיחררו כשכבשו את אושוויץ? וכי זה נקרא שחרור? הוא הדין בעניינו של רבי עקיבא, כיון שכבר לא היה את מי להרוג כי כל התלמידים מתו, לשמחה מה זו עושה?

השמחה לא נבעה מסיום המגפה אלא מהעובדה שרבי עקיבא לא נשבר, הרי אדם כזה שעמל 24 שנים בניתוק מוחלט ממשפחתו להקים את אימפריה של תורה והנה הכל מתמוטט וכולם מתים, עלול היה להשבר ולהתיאש, הנס היה שרבי עקיבא לא נשבר, אלא התחיל מחדש ובא “אצל רבותינו שבדרום” והנחיל דרכם את התורה לכלל הדורות לנצח. על זה אנו שמחים.

רבי עקיבא לא נשבר כי ידע שיש דרך לפתור מכאן ולהבא את הבעיה, במקום “לא נהגו כבוד” יקבעו עמוק בליבם ש”ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה”.

בימים אלה שאנו נמצאים בעיצומה של מגפה ואנו מבודדים ואנו בימי האבל על תלמידים שלא נהגו כבוד זה בזה, וקוראים פרשיות טומאת צרעת הבאה על לשון הרע. יכולים אנו לשמוח אם אכן נדע ונבין את אשר לפנינו ושיש בידינו לתקן. ויודעים אנו כי ביכולתנו לתקן כמו שלימדנו הרבי מקלויזנבורג על הגמרא הנ”ל הדנה בספק טומאת צרעת – שורש הנשמה היה טהור ונשאר טהור, יש אפוא על מה לבנות…