הרהורים בחג השבועות על הרצון הפנימי ועל ר’ אורי זהר ז”ל

בראש השנה תוקעים בשופר של איל כדי להעלות את זיכרון העקידה למען תעמוד לזכותנו. ביום מתן תורה היה “קול השופר הולך וחזק מאד” ואמרו חז”ל ששופר זה היה הקרן השמאלית של האיל ובזו הימנית יתקעו ביום ההוא שעליו נאמר ש”יתקע בשופר גדול”. (ימין הוא גדולה).

מדוע האיל, שהגיע אחרי הכל, אחרי שאברהם כבר עקד את יצחק, והיה מוכן בלב שלם לעשות רצון ה’ ולשחטו, הוא זה שקרניו מעלים את זיכרון העקידה? הרי בהקרבת האיל לא היה לאברהם כל קושי? וכאמור, היה זה אחרי הכל, אחרי שאברהם כבר עמד בהצלחה בניסיון העקידה?

האדם מורכב מנפש רוח נשמה ונשמה לנשמה (לפעמים מכנים אותה “חיה” ולפעמים מחלקים אותה ל”חיה ויחידה”). ב”נפש החיים” מלמדנו הגר”ח שהנפש אחראית על המעשים. והרוח על הדיבור והנשמה על המחשבה. אדם שחוטא במעשה פוגם בנפש, שנאמר “נפש כי תחטא… ועשת אחת ממצוות ה’ אשר לא תיעשנה ואשם”. אדם שחוטא בדיבור פוגם את בחינת רוח וכשחוטא במחשבה הנשמה מתרחקת ממנו והולכת אם כי היא עצמה לא נפגמת. וכמובן שמעשים טובים בונים את הנפש. דיבורים ראויים את הרוח ומחשבות טובות פועלות על הנשמה. 

אדם יכול לכוף עצמו לעשות מעשים טובים, אך עדיין אין זה אומר שהוא בעצמותו טוב. כך יכול האדם לכוף עצמו לדבר אך ורק דיבורים טובים, אך עדיין אין זה אומר שה”אני” שלו טוב וכן ביחס למחשבות, יכול אדם לשלוט על מחשבותיו.

אברהם אבינו הוכיח, במעשה דבור ומחשבה, כי עושה הוא את רצון ה’. הוא עשה את שנדרש – השכים בבוקר, חבש את חמורו, לקח עצים ומאכלת והלך אל מקום העקידה. הוא גם דיבר כראוי שהרי אמר “הנני”. והוא גם חשב כראוי כמו שמתואר שהיצר הרע לא הצליח להסירו מהחלטתו לעשות את רצון ה’. ועתה כשעומד על המזבח  הנפש הרוח והנשמה כולם היו מכוונים לעשות רצון קונם. אך על כל אלה, המחשבה הדיבור והמעשה  יכולים להשליט את הנדרש. אדם יכול לשלוט על דיבורו מעשיו ומחשבותיו ולכוף אותם לפעול כפי שהחליט שצריך. אך מי אומר שאברהם עצמו עושה את רצון ה’?

מעל לנשמה נמצאת הנשמה לנשמה שנקראת גם חיה (- שורש החיות) משם בא הרצון. הרצון הוא הוא האדם אי אפשר ליצור אותו, אי אפשר ליצור רצון. כשאדם רוצה או לא רוצה, האדם הוא הרוצה. או לא רוצה. יכול אדם באמצעות רצונו להשתלט על דיבורו ומחשבותיו ובוודאי על מעשיו. אך הרצון מבטא את עצמיותו של האדם.

רק אחרי שהקב”ה אמר לאברהם “אל תשלח ידך אל הנער”. ואברהם בכל זאת בקש לעשות את העקדה, כי אמר אברהם לבורא: “כיון שראיתי שאתה רוצה גם אני רוצה, אני באמת רוצה…” וכך הגיע האיל… כי אברהם לא נח ולא שקט עד שביצע באיל כל שרצה לבצע בבנו. הוכיח אברהם כי רצונו הפנימי הוא רצון ה’. ובכך יישם את המשנה באבות האומרת “עשה רצונך כרצונו”. לכן האיל מבטא את ההצלחה בניסיון העקידה כי הוא מוכיח שהיה רצון.

זהו שנאמר לאברהם אחרי העקידה “עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה”. והדבר תמוה, הרי העקידה היתה מעשה של אהבת ה’ (רמב”ם מורה נבוכים)? אלא שכאן מתכוונים למה שמכונה “יראת חטא” מידה זו מופיעה בפסגת הסולם של רבי פנחס בן יאיר, עליו בנה רמח”ל את מסילתו הישרה. ובפרק העוסק במידת יראת החטא אומר רמח”ל כי מדובר במידה שמקומה מעל יראת העונש ויראת הרוממות וגם מעל אהבת ה’. כי כל אלה הן מידות הבאות לידי ביטוי עת האדם נדרש לקיים מצוה או להמנע מעבירה . ניתן לעשות זאת מיראת העונש או מיראת הרוממות או מאהבה. אבל ירא החטא ירא כל הזמן שמא יתרחק מהקב”ה. ירא החטא הוא העומד כל הזמן נוכח פני ה’. ומכיון שהרצון הפנימי של אברהם הוא לעשות רצון ה’, הרי ברגע שחי על פי הרצון הפנימי הזה, הוא תמיד עומד לנוכח ה’.  וזו מידת יראת חטא ואל מידה זו הוכח שאברהם הגיע עת ביקש בתחנונים לאפשר לו לעקוד את יצחק כיון שהוא רוצה לעשות רצון ה’ ולא נח ולא שקט  עד שהגיע האיל. 

ובמעמד הר סיני כשאמרו ישראל “נעשה ונשמע” כולם הביעו בכך את רצונם הפנימי כמו שאמרו  “ברצוננו לראות את מלכנו, ברצוננו לשמוע ממלכנו” ולכן לא היו צריכים לשמוע ולבדוק מה ה’ רוצה לתת להם, כי אם הוא רוצה, גם הם רוצים. וכך היו כל ישראל במעמדו של אברהם בעקידה ולכן נשמע קול השופר – הקרן של האיל. והוא שאמרו חז”ל שקפץ הר המוריה ובא למדבר והוא הוא הר סיני. וזהו שאמר הקב”ה אחרי המעמד: “מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אתי… כל הימים” (דברים ה’ כ”ו) והכוונה כמובן ליראת החטא שחשים בה כשעומדים נוכח פני ה’.

ומאז כולנו ירשנו מאברהם, ומכלל ישראל שעמדו למרגלות הר סיני[1], את הרצון הפנימי הזה. וזהו שהיה רבי אלכסנדרי אומר: “רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות” (ברכות י”ז ע”א). הרצון הפנימי של כל יהודי הוא – לעשות רצונך. וזה מה שאנו אומרים מידי יום “מלכותו ברצון קבלו עליהם” הרצון הפנימי היה לקבל את עול מלכותו.

לפיכך מכונה כל אדם המתחיל לקיים מצוות ולהכיר בעיקרי האמונה, חוזר בתשובה, גם אם מדובר באדם שאבות אבותיו זה דורות היו רחוקים מאד מקיום מצוות. שכן כל יהודי ברצונו הפנימי מאמין וכששב שב לעצמו.

הרצון הפנימי הוא בלתי משתנה כי הוא עצם האדם. כמו שאמר רבי אברהם אחי הגר”א בספרו “מעלות התורה”: וכי אפשר שישכח האדם שהוא חי ויתקע סכין בלבו? באותה מידה אי אפשר לשכוח את התורה, כיוון שהרצון הוא עצם האדם הוא בלתי משתנה והוא קיים שם תמיד. אלא שהמחשבות הדיבורים והמעשים, בהיותם קשורים לגוף ולכל מה שסובב בעולם שמחוצה לו מטשטשים ומרדימים את הרצון הפנימי ומערימים עליו ערימות של אשפה, עד שהוא לא בא לידי ביטוי. אבל, מכיון שהוא נמצא שם, ברגע שיפרוק האדם מעליו את כל החציצות האלו יתעורר הרצון הפנימי ויוביל אותו בדרך העולה בית ה’.

אנשים שואלים כיצד אפשר לשלוט על המחשבה?

כיון שמאז מעמד הר סיני ולמעשה מאז העקידה, אין דבר טבעי למחשבה של יהודי יותר מלחשוב מחשבות חיוביות של קדושה וטהרה אלא שעניינים אחרים, שוליים ביחס ככל שיהיו, מסיטים את האדם מהטבע שלו. והוא לא מודע לרצונו הפנימי, מספיק שאדם יסיח דעתו מכל הסובב אותו ומחשבות הטהרה יצוצו ממילא. כי הרצון הפנימי קיים והוא יבוא לידי ביטוי מיד כשיתנו לו להתבטא.

כשר’ אורי זהר הודיע כי חוזר הוא בתשובה. אמרו רבים ממכיריו מן העבר (כן, אמרו זאת בפה מלא) אל תתפעלו, הוא ישוב אלינו, כזה הוא אורי, יוצא למסעות נפש וחוזר. אבל הפעם הוא לא חזר לשם, כי הוא חזר לעצמו וחי את מהותו ואת רצונו הפנימי, וגדל והגיע לדרגות גבוהות אליהן טיפס ואותן רצה באמת.

[1] עי’ שבת צ”ז ע”ב שאומרת שבני ישראל הם “מאמינים בני מאמינים” מאמינים ביציאת מצרים שנאמר “ויאמן העם”. ובני מאמינים – בניו של אברהם אבינו שנאמר “והאמין בה'”.