האם יש מקורות לחיוב תלמידי חכמים ללמוד תורה בזמן מלחמה?

יעל כח לומדי התורה בזמן מלחמה כולל מלחמת מצוה, דיברנו פעמים רבות. ולכן השאלה אודות הגדרת מלחמות אינה רלונטית כי אף במלחמת מצוה גדולה מאד בני הישיבות שתורתם אומנותם חייבים להשתחרר מכל שרות ולשבת ללמוד תורה. הבאנו על כך מקורות רבים כמו הגמרא במסכת מגילה דף ג’ ומסכת עירובין דף ס”ג המדברת על מלחמת שבעת העממים שהיתה ללא ספק מלחמת מצוה והיתה תביעה מדוע לא למדו תורה. והבאנו על כך מקורות רבים (גמרא בנדרים ל”ב זהר על פרשת בהעלותך ועוד).

בפתח הדברים נדגיש שאין מקום לדיון על גדר מלחמות ימינו האם הן מלחמות מצוה חובה או רשות כי כל הדברים שייאמרו בהמשך יאמרו גם על מלחמות מצווה וחובה.

אלא שהיו שבקשו לקבל מקורות הלכתיים שמדברים על הלכה למעשה בימינו. (זה שגדולי הפוסקים כמו הרב אלישיב, הרב וואזנר, הרב שטרנבוך הרב עובדיה יוסף ואחרים פסקו כך לא די להם משום מה).

ויש להדגיש, חז”ל אמרו שמי שלמד ושנה ולא שימש תלמידי חכמים הרי זה עם הארץ, מדוע?

בן דודי המנוח היה מבאי ביתו של הרב אברהם קרול זצ”ל שהיה מחשובי פוסקי ההלכה. וסיפר לי שפעם שהה בביתו ושאלוהו שאלה מבית דין מעבר לים. וכה היו דבריו: “השולחן ערוך אומר כך, והט”ז טוען כך, והשך חולק ואומר כך אבל כאן נהגו לפסוק כמו היעב”ץ”. הגה בעצמך, אדם שיודע את כל המקורות ההלכתיים ואת כל כללי הפסק הרגילים מנין יידע שכאן נהגו לפסוק כמו היעב”ץ.

ממילא, גם אם לא היו מקורות הלכתיים מוכרים, די לנו בעובדה שפוסקי ההלכה הנ”ל ולצידם עשרות אלפי של מורי הוראה בכל רחבי ארץ ישראל והעולם בשמונים השנים האחרונות אלה שאתנו ואלה שכבר אינם אתנו פסקו כך להלכה. ממילא כל הטענה ש”אין מקורות” אין לה באמת תפיסה.

האמת היא שיש מקורות רבים. יש רק למצוא אותם.

הבעיה בסוגיות שנולדו בימינו היא שגדולי הפוסקים כמו הבית יוסף והרמ”א לא כתבו בנושאים שלא היו בזמנם הלכה למעשה ולכן אין שם הלכות צבא ומלחמה בימינו. לעומתם הרמב”ם כתב גם בסוגיות שבימיו לא היו למעשה, כגון הלכות קרבנות והלכות בית הבחירה. ולכן יש לבדוק ברמב”ם. לשם כך מביאים את דברי הרמב”ם בסוף הלכות שמיטה ויובל. שכך כותב הרמב”ם:

“ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו מפני שהובדל לעבוד את י”י לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן אלא הם חיל השם שנאמר ברך י”י חילו והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתך.

ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את ה’ והלך ישר כמו שעשהו האלוקים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה י”י חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה”ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים הרי דוד ע”ה אומר י”י מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי”.

לכאורה דברי הרמב”ם ברור מיללו ששבט לוי לא נלחם כלל ותהא זו מלחמת מצוה (כי דבריו ברורים שגם במלחמת ארץ ישראל שאז נחלו את הארץ, וכשלשונו “לא לוחמים ולא נוחלים” הגם שזו היתה מלחמת מצוה).

אלה הדוגלים שתלמידי חכמים שתורתם אומנותם חייבים גם הם להתגייס מגיבים ואומרים:

1. יש אומרים שדברי הרמב”ם בסוף הלכות שמיטה ויובל הם דברי אגדה שכתב בסוף הספר ואין להסיק מהם כוונה כלשהי הלכה למעשה. הדברים קשים לקבלם. א. שהרי הרמב”ם כתב עובדה ששבט לוי לא לחם במלחמת מצוה גדולה כמלחמת ההתנחלות בארץ ישראל. האם זה היה או שכתב זאת רק כדברי אגדה חלילה? ב. המשנה ברורה בסי’ קנ”ו בביאור הלכה מביא את דברי הרמב”ם האלה הלכה למעשה.

• שמעתי טוענים שהרמב”ם כותב שכל אחד יכול להיות כמו שבט לוי רק לענין להקדיש עצמו לתורה לא לענין המלחמה, ואילו שבט לוי לא לוחמים כי הם עובדים בבית המקדש, ולא בגלל למדם תורה. עד כאן הטיעון ששמעתי.

ברם הרמב”ם בהלכות שמיטה ויובל לא כותב ששבט לוי “לא עורכים מלחמה” בגלל עבודתם בבית המקדש, כפי שנטעו. הרמב”ם לא רק שלא מדבר על עבודתם בבית המקדש בהקשר זה, אלא שאומר במפורש אחרת וכך כותב: “מפני שהובדל לעבוד את ה’ לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל. לפיכך … לא עורכים מלחמה”. דבריו ברור מיללו שהסיבה ששבט לוי לא עורכים מלחמה קשורה ללימוד תורה. ובהמשך אומר “ולא שבט לוי בלבד” אלא כל מי “שנדבה רוחו אותו ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים” ואין לי מושג איך ניתן לחלק את הדברים ולומר שהכונה אינה למה שכתב לעיל “לא עורכים מלחמה” אלא לשאר הדברים. חידה היא!!!

יש המצטטים את הרמב”ם בהלכות מלכים פרק חמישי שם הגדיר “מלחמת ישראל מיד צר כמלחמת מצוה” ובמלחמת מצוה כולם יוצאים ככתוב בגמרא במסכת סוטה דף מ”ד (מלבד שקשה להלום את הרמב”ם עם הסוגיא כפי שכותב שם הלחם משנה והמשנה למלך) ברמב”ם בהלכות מלכים ובגמרא במסכת סוטה לא כתוב שבני תורה יוצאים למלחמה, כתוב שכל הפטורים כמו חתן מחדרו ושאר הנמנים שם (לא נמנים שם תלמידי חכמים שתורתם אומנותם) חייבים במלחמת מצוה. מה זה קשור לתלמידי חכמים שתורתם אומנותם. הם לא פטורים, הם פשוט לא שייכים לנושא אלא שהקרן אורה אומר כשכתוב שבמלחמת מצוה כולם יוצאים אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה “וק”ו לתלמידי חכמים”. הרי ברור שהקרן אורה לא יתעלם מהמקורות הרבים שהבאנו במאמרנו שבספר “למה הם שונים” בענין חיוב תלמידי חכמים שתורתם אומנותם בלימוד תורה בזמן מלחמה. כוונתו לאותם תלמידי חכמים שאינם בגדר של “שבט לוי”, אותם שאין “תורתם אומנותם” אלא שהם תלמידי חכמים שלא צריכים נטירותא, אלה פטורים ממלחמת רשות וחייבים במלחמת מצווה כמו שאומרת הגמרא בב”ב דף ח’. אלה אינם קשורים כלל לתלמידי חכמים שתורתם אומנותם. הם, שאר תלמידי החכמים, פטורים ממלחמת רשות וחייבים במלחמת מצוה כמו שחייבים שאר הפטורים. אבל תלמידי חכמים שתורתם אמונותם אינם פטורים הם חייבים ללמוד בשעת מלחמה כי זה תפקידם והרב אריאלי זצ”ל (שהיה משגיח בישיבת מרכז הרב) בספרו “עינים למשפט” כותב “וקל וחומר צעירי הצאן שאינם מתגייסים שאם אין גדיים אין תיישים”.

המשנה ברורה בסימן קנ”ו בביה”ל מביא את הרמב”ם בהלכות שמיטה ויובל להלכה ולמעשה. וכותב שגם הסכם יששכר וזבולון הוא הלכה למעשה וז”ל “יששכר וזבולון יוכיחו” ובזוהר פרשת בהעלותך נאמר שההסכם שהיה בין יששכר וזבולון כלל גם צבא ותורה “בשעה שזבולון יצא למלחמה על נחלה בארץ ישראל יששכר ישב ולמד תורה ודא יהיב חולקא לדא ודא יהיב חולקא לדא” וע”ז נאמר שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך. (זהר בהעלותך דף ק”נ ע”א עמ’ תל”ו בזהר עם מתוק מדבש) ואומר מרן החת”ס שלכן נאמר “שמח זבולן בצאתך” – כי “יששכר באהלך” כיון שיששכר לומד תורה אפשר לצאת למלחמה בשמחה.

כיון שהמשנה ברורה פוסק להלכה את הסכם יששכר וזבולן והסכם זה אינו מצטמצם לתורה ופרנסה אלא מתפשט גם לתורה והגנה במלחמה הרי יש כאן פסק הלכה ברור במשנה ברורה בסוגיא זו.

מותר לכל אחד לומר שתלמידי החכמים שהוא מגדל הם בגדר זבולון וממילא חייבים במלחמת מצוה. מותר לו גם לומר שרבותיו חושבים אחרת, מותר לו גם לומר שהוא חולק על כל הנ”ל. והשומע ישמע ויחליט. אך אינו יכול לומר שאין מקורות הלכתיים מאד מוסכמים. ובודאי שאין מקום ללכת תחת הכותרת של רב, אל מקום בו יושבים כאלה שאינם כלל תלמידי חכמים (כמו בועדות הכנסת) ולומר בסמכותיות שאין כל מקור ולבזות בכך את כל גדולי התורה החושבים אחרת ממנו כאילו המציאו דברים בלי שום סמכות ומקורות חלילה. בשעה שנכתבו על כך קונטרסים שלמים  עמוסי מקורות פרי עטם ותורתם של גדולי ישראל ותלמידי חכמים רבים בשמונים השנים האחרונות.  

***

על השאלה איך אפשר להתעלם מפסקיהם של כל אותם פוסקי הלכה גדולי תורה שרשימה ייצוגית קצרה הוצגה לעיל. ענה לי פעם אחד הדוברים: הם אומרים שאין לגייס בני ישיבות מסיבות השקפתיות ולא מסיבות הלכתיות…

אמרתי לו (בהתעלם מכל המקורות ההלכתיים שחלק מהם צוטטו לעיל) ואם כך, האין בעצם דבריהם הוראה שיש לשמוע להם גם בנושאים שכביכול אינם הלכתיים?

כאן באה התשובה הידועה, שיש להבדיל בין הלכה להשקפה…

וידועים דברי החזון איש שכתב באגרת שההבחנה הזאת היתה ביסוד חורבנה של יהדות גרמניה (בתקופת ההשכלה ובעקבותיה) אבל גם כאן נשאל האם כל אותם גדולי תורה לא יודעים זאת, מדוע אומרים הם את דבריהם בלשון של פסק הלכה?

***

נקודה למחשבה:

אחרי שהובאו המקורות לעיל מתעוררת שאלה לחלק מאלה שיש להם גישה אחרת ואולי טוענים למציאותם של מקורות אחרים והבנה אחרת במקורות דלעיל:

אתם חושבים שיש לפסוק אחרת? – ניחא. אבל, למה אתם מופתעים? למה אתם מגיבים בחוסר אמון כלפי אותם הטוענים ש”לימוד תורה מגן לא פחות ואף יותר מכל החיל הלוחם” (לשון הרב קוק)? מדוע כה קשה לכם לקבל שיכול להיות דבר כזה, שלימוד תורה ולומדי תורה מגינים בלימודם? שלומד תורה שסר מעמדתו לצורך מטרה אחרת נחשב כעריק ממש כמו שחייל קרבי הולך לעבוד במטבח במקום לעמוד על משמרתו, מדוע נראה לכם שזה בלתי אפשרי, כלום אינכם מאמינים בכוחה של פעילות רוחנית להשפיע על המציאות הגשמית? למה אתם אומרים, בקול או בלב, “מאי אהנו לי רבנן לדידהו תנו לדידהו שנו”?!