לפרשת ויקרא – קרבן עולה – הפנימיות המתגלית בטהרתה אחרי התשובה.

העולה באה לכפר על הרהורי העבירה.

אמרו חז”ל “הרהורי עבירה קשים מעבירה. והדבר תמוה, הרי התורה אסרה את העבירה עצמה ולא את ההרהור בה (למרות שהמהרהר ודאי אינו מקים מצוה ויש עברות שכולן תלויות בהרהור) שהרי הרוצח עבר על אסור חמור שגדרו “יהרג ואל יעבור” ואילו המהרהר בכך לא עבר על אסור. ואדרבא, אם רצה לעבור עבירה והתגבר, קדוש יאמר לו, הלוא היא גדלותו של יוסף הצדיק שנכנס לבית אדונו “לעשות צרכיו” כמו שאומר רש”י אך דמות אביו נראתה לו בחלון והתגבר ולא עבר עבירה ולאורך ההיסטוריה כולה אנחנו משבחים אותו על כך וזכה עקב כך לדברים גדולים.

ניתן גם לעשות אנלוגיה המתבקשת כמעט מאליה, למצוה,  הרי מצוות שבמעשה, עיקרן הוא המעשה וכמה הרחיב ר’ חיים מואלאזין והדגיש כי עיקר המצוה הוא המעשה, והכונה, אם כי חשובה היא, אינה אלא תוספת. וכבר חלקו רבותינו אם מצוות צריכות כוונה או לא, ואמנם ודאי צריך להתכוון לקיים מצות ה’ שאם לא כן לא יהיה מעשיו יותר ממעשה קוף בעלמא, אבל ברוב המצוות אין צורך ביותר מעצם הכוונה שמתכוון הוא לקיים מצוה. ואין צורך לכון לקיים את המצוה הספציפית בה הוא עוסק.

רבותינו הרבו לבאר מאמר חז”ל מוקשה זה – “הרהורי עבירה קשים מעבירה”.  הש”ך אומר בפירושו לתורה, שהרהורי העבירה קשים מהעבירה כשיש מעשה עבירה בעקבות ההרהור אז ההרהור, שהוא ההופך את העבירה למעשה אנושי ומבדילו ממעשה קוף בעלמא, הופך את העבירה לקשה יותר. עוד אומר כי כשעושה העבירה עושה ובא אל סיפוקו ובכך גמר ויכול לפתוח דף חדש נקי יותר (וניתן להוסיף כי מעבר לזה הוא גם ניחם ומצפונו מיסרהו אחר שהתאווה מסמאת העינים חלפה עם גמר המעשה) אבל המהרהר ולא עושה, הרי כל עוד שלא יבצע זממו, לא יחדלו ההרהורים להציק לו, גם המצפון לא ייסרהו שהרי מחד – יאמר לעצמו: הרי לא עשיתי מעשה, ומאידך – התאוה בוערת בו כל הזמן). ה”כלי יקר” אומר כי הרהורי העבירה הקשים מעבירה הם הרהורי עבודה זרה שבה עיקר האיסור הוא המחשבה. ורש”י ומפרשים רבים אומרים שהכוונה בעיקר להרהורי עריות ומסביר רש”י ביומא כ”ט שהרהורי עבירה מכלים את הגוף יותר מגופו של מעשה. וכמובן הרמב”ם המסביר כי בהרהורי העבירה פוגם במח בלב ובנפש שהם עיקר האדם ולא באחד האברים הגשמיים בלבד כבעבירה שבמעשה.  

כל המפרשים הנ”ל לומדים את מאמר חז”ל זה שהרהורי עבירה קשים מעבירה כפשוטו, יש האומרים שהכונה להרהור בלא העבירה ויש האומרים שהכוונה להרהור המתלווה לעבירה. לעומתם לר’ יוסף אלבו יש פרוש אחר לחלוטין מקורי עד מאד, אומר הוא כי כאשר האדם עובר עבירה, בעומק מעשה העבירה קימת הכחשה למציאות ה’ והשגחתו, גם אם עשה מעשה העבירה “לתיאבון” – שתאוותו בערה בו, הרי עצם ביצוע את העבירה יש איזשהו צליל של הכחשה להשגחתו הפרטית המתמדת של הקב”ה וממילא הרהורי העבירה הם אבק הכפירה המתלוה לכל עבירה והם קשים מן העבירה עצמה. שכך אומר הפסוק: “לעתיד לבא “לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים” ברגע שידיעת ה’ ממלאת את הארץ אין כל מציאות לעבור עבירות, שומעים אנו אפוא כי עובר העברה מתעלם ממציאות ה’ דבר שיכול לעשות כיון שטרם זכינו שתמלא הארץ דעה את ה’.

ר’ חיים מוואלאזין כותב בנפש החיים שער א’ כי כשאדם חטא במעשה פוגם את נפשו וכשחוטא בדבור פוגם את רוחו, על פי אותו הגיון היינו מצפים לשמוע כי החוטא במחשבה פוגם את נשמתו, ולא כן  שכן הנשמה היא כביכול “מתוך פיו של הקבה” ותמיד “טהורה היא” ואין קלקול ופגם מגיעים אליה, והחוטא במחשבה אינו פוגמה אבל מתרחק הוא ממנה והולך, וזה שאמר דוד המלך: “לב טהור ברא לי אלוקים” – בהתיחס לנפש, זו עלולה להפגם עד שיש לבראה כביכול מחדש. “ורוח נכון חדש בקרבי” – גם את הרוח שנפגמה צריך לחדש, אך כשמגיעים לנשמה אומר הוא “אל תשליכני מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממני” שכן זו לא נפגמה רק הרחקה (ואל ישראל מדוע אומר “רוח קדשך” שכן מה שאצלנו בחינת נשמה שהיא כאמור כביכול “מתוך פיו” שם זה בחינת רוח הקשורה לפה שנאמר “רוח ה’ דבר בי”). ממילא כיון שחטא בהרהור גורם לריחוק הרי קרבן העולה העולה כליל שאין כמוה לקרוב היא התשובה. 

ואולם לעבירה בהרהור יש מעלה גדולה, נקל לחזור עליה בתשובה. שעל עברות במעשה כבר שאל ה”מסילת ישרים”, כיצד זדונות הופכות לזכויות, הרי שרצח, הרי שהוליד ממזר, מי יחזיר את המצב לקדמותו, והמת – מת וממזר פ- חי. ואולם על הרהורי העבירה אם כי קשים הם עד מאד כשחוזרים בתשובה עליהם ניתן למרקם עד שלא יישאר זכר מהעבירה, ואדרבא זדונות יהפכו לזכויות.

אפשר להבין שקרבן עולה העולה כליל ולא נשאר מאומה למטה, מכפר על הרהורי הלב, שבשובו בתשובה עליהם לא נותר מהעבירה מאומה.

עוד אומר ר’ צדוק הכהן כי לעתיד לבוא יתברר שכל המעשים שנעשו בעולם כולל מעשי העבירה, הפכו לחלק מהמסלול שהוביל לגאולה, וכולם הובילו את העולם לשלמותו, בדיוק כמו ועל זה נאמר “אם יהיו חטאיכם כשנים” (ישעיהו א’) ודרעעשו חז”ל: “כשנים הסדורות ובאות מששת ימי המעשה” ואומר ר’ צדוק שכמו שהזמן – השנים הינו מרכיב בדרך אל הגאולה כך גם החטאים יתברר שהיו אבני דרך בדרך אל הגאולה. [רעיון זה דומה במקצת ליסוד שגילה לנו רמח”ל בספרו דעת תבונות שבתוך ההנהגה הנגלית על פני השטח, המכונה “הנהגת המשפט”, מפעמת הנהגה אחרת המכונה “הנהגת התיקון הכללי” או “הנהגת הטוב השלם” מבחינת הנהגה זו הכל מכוון לטוב השלם שיתגלה לעתיד – “כל מאי דעביד רחמנא – טב”, אלא שיסודו של רמח”ל מדבר על הנהגת הקב”ה כביכול, ואילו יסודו של ר’ צדוק מוסיף שגם למעשי בני אדם יש את אותה תכונה – כולם משמשים באבני דרך בדרך אל השלמות, אז מה נשאר אפוא מהחטא – המחשבה, ועליה חוזר הוא בתשובה ואז  לא נותר ממנה למטה בעולם הזה כל זיק של רע, כך שרואים אנו כיצד זדונות יכולים לההפך לזכויות. והם הם הדברים, העולה עולה כליל למזבח כמו שאת המחשבות וההרהורים ניתן לקדש עד שיעלו כליל למעלה.

עוד תכונה מאפינת את קרבן העולה, בהיות העולה קרבן שמכפר על מזיד, שהרי הרהורי עבירה מזיד הם בעצם הגדרתם (-להבדיל מחטאת שבאה רק על שוגג) מפליא הדבר שדוקא היא זוכה לעלות כולה על המזבח. ויפה הדבר, שכן החוטא במזיד חייב בתשובה עילאה כזו שכנגד מה שהעבירה שביצע היתה “מושלמת” – במזיד ובכוונה, כך גם קרבנו צריך להיות מושלם ולעלות כליל למעלה זאת ועוד, אדם שהרהר בעבירה אך לא ביצעה (בהתעלם מדברי העיקרים כמובן) הרי קדוש יאמר לו ולכן מביא הוא עולה העולה כליל על המזבח.

נקודה נוספת: דוקא כאן, בקרבן העולה, מדגישה התורה שאת הקרבן יביא “לרצונו”, ולמדו חז”ל שאם אינו רוצה כופין אותו עד שיאמר רוצה אני” ומפורסמים דברי הרמב”ם שאומר שהרצון הפנימי ודאי קיים, ומתעורר בשעת הכפיה. ומתאים הדבר לקרבן זה הבא על חטאי המחשבה הפנימית.

ואולם, גם לשיטת בעל העיקרים שהרהורי העבירה עליהם דברו רבותינו באמרם כי קשים הם מהעבירה עצמה הם אותם הרהורי כפירה המלווים כל עבירה, מובן מדוע קרבן עולה מכפר, כיון שהעולה העולה כליל למזבח מבטאת כיצד האדם מקריב את כל כולו לה’ “אדם כי יקריב מכם קרבן לה'” – את עצמו הוא מקריב וכשעולה קרבנו פרושו שכל כולו עולה לה’ ולא נותרת פינת ספק כלשהי בלב אלא אמונתו שלמה ומעשיו שלמים.