הכרת הטוב ללוחמים וללומדי התורה

מידת הכרת הטוב היא אחת המידות היפות שהמצטיין בה מעיד הדבר על טיבו, והעדרה – על נבלותו

התואר נבל ניתן למי שאינו מכיר טובה ומתנכר למי שהיטיב עמו ומתנהג בכפיות טובה, על ידי רבנו אהרן הלוי בספר החינוך שכך כותב על מצות כבוד אב ואם:

“משרשי מצוה זו, שראוי לו לאדם שיכיר ויגמל חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה שזו מדה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלקים ואנשים”. (ספר החינוך מצוה ל”ג).

כמובן שאין הכרת הטוב למי שהיטיב עמי כגון ההורים סותרת את הכרת הטוב לקב”ה שהוא הנותן לכולם לעשות חיל והוא עומד בשורש ההטבה שהיטיבו עמי הורי, וכמו שממשיך רבנו אהרן הלוי שם:

“וכשיקבע זאת המדה בנפשו יעלה ממנה להכיר טובת האל ברוך הוא שהוא סיבתו וסיבת כל אבותיו עד אדם הראשון, ושהוציאו לאויר העולם וספק צרכו כל ימיו והעמידו על מתכונתו ושלמות אבריו, ונתן בו נפש יודעת ומשכלת, שאלולא הנפש שחננו הא-ל, יהיה כסוס כפרד אין הבין, ויעריך במחשבתו כמה וכמה ראוי להזהר בעבודתו ברוך הוא“

כלומר, אין “החינוך” חושש שהכרת הטוב להורים תגרום לשכוח את ה’ ואת היותו השורש להכל, אלא אדרבא ככל שנכיר טובה יותר לאלה שעושים עמנו את הטובה כאן בעולמנו. כך נלמד להכיר טובה לקדוש ברוך הוא.

ואנחנו, עם בני התורה, יודעים להכיר טובה. אנו מכירים טובה למשל לתומכי התורה. הדבר בא לידי ביטוי בדרכים רבות, בשלטים שתולים לכבודם, במסיבות שעורכים לכבודם, בריקודים שרוקדים סביבם, ובנאומים הנישאים באותן הזדמנויות. איש לא חושש שמא נשכח את הקב”ה ואיש לא חושש שמא הצעירים ירצו לחקות את התורמים עקב ששמעו את חשיבותם של התורמים ויימנעו עצמם מבית המדרש.

כשהתורה לימדתנו שמשה רבנו חייב היה להכיר טובה לעפר מצרים ולמי היאור וחייבה את כולנו להכיר טובה לכלבים עקב שיתוף הפעולה של כלבי מצרים בזמן היציאה. לא העלתה התורה את דעתה שיש להימנע מהכרת הטוב שמא מישהו ירצה להיות עפר, מים או כלב. ואף לא חששה שמא מתוך זה ישכחו להכיר טובה לקב”ה.

במלחמה זו יש להכיר טובה להרבה שמשקיעים מכוחם להגנתנו ולהצלתנו. וכמובן שיודעים אנו שה’ הוא הנותן לכולם כח לעשות חיל, ואין אנו נמנים עם אומרי “כוחי ועוצם ידי עשה  לי את החיל הזה”. אבל כשם שבהמשך נדרוש הכרת הטוב ללומדי התורה שמהווים את הגב הרוחני והמוסרי-יהודי של הלוחמים, ולא נאמר שאין צורך להכיר טובה כי הקבה “הוא הנותן להם את הכח לעשות חיל” בלימודיהם. אלא נאמר שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, ויש להכיר טובה לעושים, ואין צריך לומר –  לקב”ה הנותן להם כח, הוא הדין בענינינו.

שמא תאמר: והרי אם נשבח את הלוחמים יש חשש שמא הצעירים יתפעלו ויירצו לעזוב את ספסלי בית המדרש? – אם נצליח להשריש בתוכם את חשיבות לימוד התורה ותרומתם של הלומדים, כפי שכבר נרמז לעיל, לא יהיה מקום לחשש כזה. אבל יש לומר שני דברים:

• גם אם היה מקום לחשש כזה. האם עקב כך נגדל מפלצות שאינן מכירות טובה, שאותן כינה החינוך כפי שכינה?
• אין צורך לחשוש, כי ניתן להראות את חשיבות לימוד התורה ואת התרומה הבלתי ניתנת להערכה של לומדי התורה כפי שנראה בהמשך ויש להרבות בהדגשת חשיבות זו.

וכיון שביססנו את הצורך בהכרת הטוב. לא נמנע אפוא את הטוב מבעליו ונאמר כדלהלן:

הנפלאות שמתרחשות במלחמה זו נזקפות לזכותם של טייסי חיל האויר ושאר אנשי החיל – מספר קטן ביחס של אנשים שפועלים בסייעתא דשמיא עצומה. ועליהם נוכל לומר את משפטו הבלתי נשכח של וינסטון צ’רצ’יל שאמר באחד מהגדולים שבנאומים שנישאו אי פעם. הנואם עסק בין השאר בטייסים הבריטים שהגנו על בריטניה וממילא על העולם החופשי בקרב על בריטניה, וכה אמר:

“מעולם לא היו חבים רבים כל כך הרבה כל כך למעטים כל כך”! והמשפט הזה, מלא הכרת הטוב נכנס להיכל הציטוטים שעליהם נאמר: חכמה בגוים – תאמין.

ואנו נאמר שלעתים נדירות משפט גדול שנאמר פעם אחת בנסיבות נדירות ומסוימות חוזר ומתאים בדיוק, בנסיבות אחרות אך מאיימות לא פחות.

ושמעתי מידידי הרב רם משה ראב”ד שהיה הרב החיילי של חיל האויר, כי כשבאו טייסים בדרגות בכירות לביקור בבני ברק בהנחיתו בהיותו הרב הצבאי החיילי, ביקרו בבית הרב שך זצ”ל. כשנכנסו, קם הרב הישיש על רגליו לכבודם ואמר להם: אנחנו חייבים לכם הכרת הטוב שהרי אתם שומרים על השמים של הארץ הזאת. וכל מילה נוספת מיותרת.

וכשם שאנו מכירים טובה לטייסים ולמסייעים להם, כך נכיר טובה לאלה שמושכים בחוטים הרוחניים שהם השורש והיסוד: לבני הישיבות ולומדי התורה באשר הם.

אמרנו כי תרומתם של לומדי התורה. זו, שמחוץ להיכלי התורה אינה זוכה להכרה, ובודאי לא להכרת הטוב אלא להשמצות חוזרות ונישנות על ידי מי שלא טרחו אפילו לבדוק ברצינות את התרומה הנפלאה שלהם לעם היהודי ולהצלחותיו הפלאיות. תרומה זו היא כזו שלא תסולא בפז. ונראה זאת מזוית ראיה מאד מצומצמת ומסוימת.

מרק טווין כתב בשנת 1899 בהרפרס מגזין את המילים האלה על העם היהודי:

המצרים הבבלים והפרסים, עלו ומילאו את העולם בשאון הדר ויפעה, עד שהועם הזוהר והם שקעו ועברו מן העולם. היוונים והרומאים הלכו בעקבותיהם עוררו רעש עצום ונעלמו. עמים אחרים הופיעו, נשאו ברמה את לפידם לזמן מה ועתה הם יושבים בצל או אבדו בכלל. היהודי ראה את כולם, היכה את כולם והוא היום מה שהיה מאז, אינו מראה סימני שקיעה, לא תשישות של זקנה, אין האטה בכישוריו ועירנותו לא קהתה. כולם בני תמותה בעולם מלבד היהודים כל הכוחות חולפים אך הוא נשאר” וכאן שואל מארק טווין :

מהו סוד ניצחיותו?”

ומן העבר השני של האוקינוס כותב הפלוסוף הרוסי ניקולאי בארדייב בספרו “משמעותה של היסטוריה”:

“לפי הקריטריון המטריאליסטי והפוזיטיבי היתה אומה זו צריכה לעבור מזמן מן העולם, קיומה הוא תופעה מסתורית ומופלאה המעידה כי חיי אומה זו מתנהלים בכח גזירה קדומה, העומדת מעל לתהליך ההסתגלות שדוגלת בה השיטה המטריאליסטית ההיסטורית”

בעקבות מלחמת יום הכפורים אחר שהערבים הטילו חרם-נפט. התמלאו רחובות ארצות הברית בכיתובי גרפיטי בהן נאמר: יהודים לכו הביתה לא רוצים יהודים רוצים נפט” באותם ימים כתב אמריקאי בשם וילאים אייקין  מכתב למערכת “קולורדו ספרינגס”, מכתב שהועתק על ידי מאתים עתונים בארה”ב וכה אמר (קבלתי קטע זה מידידי הבלתי נשכח הרב משה גרילק ז”ל שתרגמו מאנגלית):

“יהודים לכו הביתה! אבל ישמור האלוקים לו הייתם סבורים כי התבטאות זו של כמה אנשים חולניים מבטאת את דעתם של כל האנשים באמריקה הנפלאה הזו וכולכם הייתם מתחילים לארוז חפציכם ועוקרים!

יהודים לכו הביתה! איננו רוצים יהודים, רוצים נפט! אבל לפני שאתם עוזבים, האם תעשו לי טובה? האם תשאירו מאחריכם את נוסחת החיסון של ד”ר יונה סאלק, הן לא תרצו שילדינו יחלו בשיתוק ילדים!

האם תשאירו מאחריכם גם את היכולת שהוכחתם, בשלטון, במדיניות, את כח השכנוע שלכם, את הספרות הטובה, את המזון המשובח… והשאירו לי גם את שאיפתכם העזה להצלחה. ואנא רחמו עלינו, אנא למדונו את הסוד כיצד לפתח גאונים כמו איינשטיין ושטיינמץ וכמו רבים אחרים שסייעו בידינו, ככלות הכל אנו חייבים לכם ביותר, עבור פצצות האטום ולוויני המחקר. ואולי אנו חייבים לכם גם את עצם העובדה שאנו עדיין בחיים, במקום להתבונן מעומק קברינו כיצד היטלר עליז וזקן עובר ברחובותינו במתינות בתוך אחד הקדילקים שלו.

בדרככם החוצה יהודים האם תעשו לי עוד טובה? האם תעברו על יד ביתי ותקחוני עמכם? אינני בטוח שאוכל לחיות בבטחה בארץ בה אינכם נמצאים, אם אי פעם תצטרכו לעזוב, תעזוב עמכם האהבה, תעזוב עמכם הדמוקרטיה, ובעצם הכל יעזוב עמכם – האלוקים יעזוב עמכם! אם תעברו על ידי ביתי אנא האטו את המהירות תצפרו כי גם אני הולך עמכם… “

ובימים אלה כשהעם היהודי עומד במלחמת קיום מול אחת האומות המוסלמיות הגדולות כשסביבו למעלה ממילארד מוסלמים כותב האימאם חסן שלגומי מפריס:

“אני בן ישמעאל, אימאם, מוסלמי, איש שלום, מגיש כאן את עדותי הכנה על העם המופלא הזה:

אני חייב להודות, אני מאמין בדתות ובניסים. אבל יש משהו בעם הזה, עם ישראל, שאני מרגיש שהוא בעצם נס חי.

עם שניסו להשמידו הפרעונים לפני 4000 שנה, ונכשלו. עם שניסו למחוק אותו הבבלים לפני 2800 שנה …ונכשלו. עם שהשמידו אותו הנאצים לפני 80 שנה, מבלי להצליח להעלימו. עם שנלחמו בו הערבים בחמש מלחמות כדי למחוק אותו מהמפה… ונכשלו.

זהו עם קטן במספר אך בעל כח ייחודי, ברכה אלוקית. היכן שהוא מניח יד הוא מצליח. בפיננסים, מסחר, מדע, פילוסופיה, ספרות, ארץ מדברית שהפך אותה לגן עדן, ללא נפט ללא גז, אך עם חירות דמוקרטיה אינטליגנציה ורצון.

ישנן מציאויות ששום הסבר או הגיון יכולים להסביר. יש רק מילה אחת: נס.

מזה שנתיים וחצי, העם הזה נלחם בחמש חזיתות. אמרו שהוא מתעייף, שהוא עומד להתמוטט. ובכל זאת, הוא מפתיע את העולם בפתיחת חזית חדשה נגד אויב איראני שמפחיד כה רבים אפילו בין המשטרים הערביים.

עם זה למרות מספרו הקטן, יש בו אומץ של אצילים, חכמה של נביאים, סבלנות של צדיקים, ונחישות של שורדים. איך זה יכול להיות אחרת כשידוע שהם צאצאי אברהם שלמה דוד יעקב יוסף ועוד אלפי נביאים ושליחים מצאצאיהם?

זה עם שהביא לעולם את המונותואיזם ואמונה בא-ל אחד. עם המונע מצמא לחיים עבודה חדשנות והמשכיות שנמשך יותר מארבעת אלפים שנה .

באמת איני מוצא מילה אחרת לתאר אותו מאשר עם-הנס!

אם לערבים הייתה ראייה בהירה הם היו בוחרים להתאגד עם עם זה ללמוד ממנו, לשתף פעולה אתו, אולי היו נדבקים בידע שלו חכמתו כבודו”

ובאמת מהו סוד נצחיותו? מה גורם לו תמיד להצליח?

אם רוצים לבדוק זאת בצורה יסודית הרי יש לחפש את המכנה המשותף שמהוה חוט שני המקשר בין היהודים בכל מקומות מושבותיהם ובכל התקופות השונות.

יאמרו: סוד ההישרדות הוא מצב כלכלי. הם כבר עברו את כל סוגי המצבים הכלכליים ויצאו כשידם על העליונה.

יאמרו: משאבים? הרי היו בארצם והיו בכל ארץ אפשרית מחוץ לארצם עם משאבים ובלעדיהם ותמיד אותה תוצאה – הישרדות והיחלצות.

וההישרדות הזאת מאפיינת יהודים שכלפי חוץ נראים כה שונים זה מזה ובכל זאת המאחד את כולם הם הדברים שצוטטו לעיל.

לעתים היה להם צבא חזק וברוב המקרים לא היה להם צבא כלל. לעתים מצבם הכלכלי היה שפיר וברוב המקרים לא.

בכל פרמטר עבר העם הזה סוגי מצבים רבים שיצרו שינויים מן הקצה אל הקצה והבדלים עמוקים בין קבוצות שונות שנראה שתהומות פעורים ביניהם והדבר היחיד המשותף הוא ההישרדות המופלאה  המצוטטת לעיל מפיהם של כמה חכמים.

קשה למצוא מכנה משותף בין יהודים בתימן ליהודים בגטו ורשה. בין יהודים בספרד המשגשגת של תור הזהב ליהודים הנמקים בערבות סיביר בתקופת סטלין. מאומה חוץ מדבר אחד החוצה עמים ויבשות והמאחד את כל היהודים בכל התקופות והוא – לימוד התורה.

רש”י כתב את פרושיו תחת איומי גוטפריד דה בולון בזמן מסע הצלב הראשון כמו שהש”ך כתב את פסקי הלכותיו תוך שברח מאימת הקוזקים של חמלניצקי וכמו שמתתיהו גלמן ניהל רשת ישיבות מחתרתית בגטאות השונים בפולין של מלחמת העולם השניה

המכנה המשותף היחיד הוא מה שאמרו חז”ל: “אברהם אבינו היה זקן ויושב בישיבה, יצחק אבינו היה זקן ויושב בישיבה, מעולם לא פסקה ישיבה בעם ישראל”.

המכנה המשותף היחיד הוא כח התורה שתמיד היה גם בהיותו בפסגת ההצלחה וגם בעמקי מחנה אושוויץ לא חדלו יהודים להאחז בתורה. לעתים מעט ולעתים יותר אך תמיד בדבקות באהבה ובחרדת קודש.

לפיכך אין ספק שעל עם ישראל כולו, ולמעשה על העולם כולו להכיר טובה ללומדי התורה.

כי התורה והישיבה היא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו והקב”ה מצילנו מידם.