הדמקורטיה הישראלית בעקבות משיח

את סימני תקופת “עקבות משיח” בחר רב אשי לשבץ בעמוד האחרון של מסכת סוטה. ובאמת סימנים אלה מתרחשים כשהרעיה מתיחסת אל הדוד בצורה מחשידה כאותה אשה בה עוסקת המסכת ושעל שמה היא נקראת.

כבר אמרו רבותינו זה מכבר, כי סימנים אלה מתגשמים והולכים בדורות שלנו (כך אמר החפץ החיים ורבנו אלחנן וסרמן חיבר חבור שלם שכותרתו היא “עקבתא דמשיחא”. וראה בספרנו “גלות ישמעאל – שורשי הבעיה ודרכי תגובה” שם פרטנו להראות כיצד כל סימני עקבות משיח המנויים בגמרא מתרחשים מול עינינו).

הסימן הראשון הפותח את סדרת הסימנים הוא: חוצפא יסגא – החוצפה תגדל. והסימן המסיים הוא “על מה יש לנו להישען על אבינו שבשמים”.

כי אכן “על מה יש לנו להישען על אבינו שבשמים” סימן הוא. ולא, כפי שאולי נראה, שמדובר בתפילה כדי לסיים את הסימנים הקשים שלפני כן בתפילה לטוב.

חז”ל לימדונו שהמפתח להבין את ענייני הגאולה והדרך אליה הוא לימוד מהלך יציאת מצרים כמו שנאמר “כימי צאתנו מארץ מצרים אראנו נפלאות” וכמו שנאמר “בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל”. ואין הכוונה רק לזמן הגאולה אלא לתהליך כולו.

בתחילת התהליך שהוביל לגאולת מצרים מתוארת הופעתו הראשונה של משה רבנו לפני פרעה. כבר בפגישה ראשונה זו שטח משה את כל התוכניות “שלח את עמי ויחוגו לי במדבר” וזה נאמר לפני פרעה שעשה כל מאמץ לבל יצאו ישראל ממצרים וזו הסיבה הכתובה לשעבוד הנורא. פלא שפרעה חיפש מה עוד יש לגזור? ואכן אמר “נרפים אתם נרפים” והוסיף גזרה חדשה “תבן אין ניתן לאנשים… ומתכונת הלבנים תתנו כי לא נגרע מעבודתכם דבר”. בני ישראל סבלו מעתה עוד יותר, ומשה בא לפני האלקים בתלונה: “למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני ומאז באתי לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך” וכי מה חשב משה, שכאשר יבוא ויגלה לפרעה את התוכניות להוציא את העם ממצרים, פרעה ינהג אחרת? ומה עונה לו הקב”ה? “עתה תראה” כלומר, עכשיו הגיע הזמן להניע את תהליך הגאולה. מרוח הדברים משמע שהקב”ה שלח את משה לעשות פרובוקציה ולעורר את חמתו של פרעה כדי שיגזור את הגזרה שגזר, ועכשיו משנגזרה הגזרה אפשר להתחיל את תהליך הגאולה… מה היה החידוש בגזרה שנוספה?

במבט ראשון, הגזרה החדשה אינה נראית כה נוראה, לא נותנים להם חומרי בנין… הרי מדובר באנשים שידעו סבל רב, שסחטו את דם ילדיהם על מנת לסוך את בשרו של המלך, שהשתמשו בתינוקותיהם כחומרי בנין, שהעבידו אותם בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה.

אבל האמת היא שגזרה זו היתה אחת יותר מדי. והיא ששינתה את מצבם.

עד אותו יום, יהודי נצטוה ליצור, נאמר, מאה לבנים. כמות כזו היא למעלה מכוחותיו של אדם בריא שמקצועו בכך, קל וחומר של אדם מותש כיהודי אחרי הרבה שנות סבל. אבל עדיין יש אילוזיה שהדבר בידים שלו. הוא יתאמץ הוא יתרכז בעבודה והוא יצליח… ובימים הראשונים הוא באמת מצליח… אבל לכמה זמן? למחרת הוא מגיע לעבודה עייף יותר וכך הולך בודאות אל סופו הנורא. אבל ההרגשה כאילו המפתח לגורלו בידיו גורמת לו שלא יפנה לאלוקים בכל לבו.

אז הגיעה הגזרה החדשה: “תבן אין ניתן לאנשים” שמעו העובדים והלכו לנוח, אין חמרי בנין, אין לבנים. בלילה באו הנוגשים ושאלו: היכן הלבנים? הראו להם היהודים את לשון הגזרה: “תבן אין ניתן לאנשים” אמרו להם: מדוע לא ראיתם את השורה השניה: “ומתכונת הלבנים תתנו כי לא נגרע מעבודתכם דבר”… היכו אותם אפוא מכות  רצח, מדוע לא עשיתם לבנים… למחרת קמו היהודים שעה קודם ואירגנו חומרי בנין, ממחסן זה וממגרש אחר. ויצרו את הלבנים. בלילה באו הנוגשים וראו את הלבנים והיכו אותם עוד יותר: מנין היה לכם חומרים? הרי “תבן אין ניתן לאנשים” אלא מה? גנבתם… ראו אפוא היהודים שאין להם כל תקוה וידם לא תושיע להם אם עושים הם את הלבנים מכים אותם ואם אינם עושים מכים אותם באותה מידה, הבינו אפוא שאין הצלתם בידם. או אז פרצה הקריאה אל האלוקים מעמקי הלב… אמר הקב”ה למשה: “עתה תראה” עכשיו, כשהבינו שאין להם על מי להישען ופנו אלי בכל ליבם, יוכל תהליך הגאולה להתחיל לנוע.

וכך, אומרת הגמרא, יהיה בתקופת עקבות משיח, כל התקוות תגוזנה וכל החלומות יתנפצו וכל האשליות תתפזרנה ויהיה ברור לכולם שאין לנו על מה להישען אלא על אבינו שבשמים…

מעין זה אמרה אסתר כשהזמינה את המן למשתה – שלא יאמרו אחות יש לנו בבית המלך ויבינו שאין להם על מה להישען אלא על אבינו שבשמים. ובדיוק שם אנו נמצאים בימים אלה.

כאמור הסימן הראשון המופיע בגמרא מסימני “עקבות משיח” הוא החוצפה.

חזל אמרו כי חוצפה היא “מלכותא בלא תגא” כלומר מלכות בלי כתר (עי’ רש”י סנהדרין ק”ה ע”א). וכן אמרו שאדום היא “מלכותא בלא תגא”.

מה מבטא הכתר שעל ראש המלך? – הכתר מורה שמקור הסמכות אינו המלך עצמו ואף לא ראשו של המלך, אלא הכח העליון שמעל ראשו. מלכי אדום חצופים היו וחשבו שהם מקור הסמכות ולכן הם מוגדרים כמלכות בלי כתר.

הגמרא מספרת שטיטוס נכנס לבית קדש הקדשים ונעץ חרב בפרוכת והיה דם מבצבץ ויוצא אמר טיטוס “כביכול הרגתי את…”. (אכן, קיסר רומי לא עטרו ראשם בכרת אלא בענף עץ זית).

לדוד המלך היה כתר מיוחד במינו – בתחתית הכתר במקום שאמור להתלבש על הראש היה מוט זהר החוצה את החישוק. כיצד אפשר לחבוש כתר שכזה? אלא שלדוד היה שקע בראש מותאים למקום החישוק וכל מי מצאצאי דוד שטען לכתר המלוכה היה לו את אותו שקע.

השקע הזה מבטא שהכתר שמצידו האחד מבטא את הקשר לעלינים מתמזג עם הראש בצידו השני. ומבטא את הדבקות שהיתה לדוד המלך לאלוקיו והכיר בכך שממנו ינק כוחו וסמכויותיו.

“בעקבות משיח החוצפה תגדל” היש חוצפה גדולה יותר מהדמוקרטיה שהפכה להיות העבודה הזרה של העידן המודרני? שומעים אנו חדשים לבקרים שוטים למיניהם שאומרים ברוב חשיבות עצמית ש”העם הוא הריבון” חלילה. מטיפי הדמוקרטיה כערך עליון רואים את מקור הסמכות בעם, ומכחישים את הסמכות העליונה שבשמים ממעל. וזו אותה חוצפה שעליה דובר בחז”ל שהיא מלכות בלי כתר.

והנה, הסימן הראשון של עקבות משיח הוא הניתוק מהסמכות העליונה – החוצפה תגדל. והסימן המסכם הוא – שהמצב יהיה כזה שיהיה ברור לכל בר דעת שאין לנו על מה להישען אלא על אבינו שבשמים. שהדמוקרטיה המנותקת מאלוקים והמטיפה כי “העם הוא הריבון” תהפוך לחוכא ואיטלולא ותסתור את עצמה על כל צעד ושעל (האם יש סתירה פנימית גדולה יותר מזו שאדם הנתמך בקושי על ידי חמשה מתוך 120 נציגים יהפוך להיות הראש באמצעות כללי הדמוקרטיה! היכן היא “ריבונותו” של העם?). מבוע חוצפה זה ששמו דמוקרטיה לא יהיה אפילו משענת הקנה הרצוץ, ויהיה ברור לכולם שאין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים.