פה – סח, האלוקים דיבר ואנו שמענו

בפסח התרכזו כל סוגי הדיבור. ספור – ספור יציאת מצרים. הגדה – הגדה של פסח. עניה – לחם שעונים עליו דברים הרבה. המטרה – מתן תורה – עשרת הדברות. ועשר המכות כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם

ופסח עצמו דרשו רבותינו נקרא פסח רמז ל-פה סח.

כמובן שההסבר המילולי הפשוט של פסח לא זז ממקומו והחג זכה לשם זה כי פסח ה’ על בתי בני ישראל בנוגפו את מצרים ואת בתינו הציל.

כל לומד יודע שפשט אמיתי ודרש אמיתי אינם עומדים זה בצד זה אלא זה בפנימיותו של זה, כיצד מהוה פה סח פנימיותו של פסח. או במילים אחרות: כיצד כח הדבור של החג מהוה את פנימיותה של הפסיחה שפסח ה’ על בתי בני ישראל בנוגפו את מצרים?

ידועים דברי הרמ”א המבאר את צמד המילים “ומפליא לעשות” שהוצב בין ברכת אשר יצר לברכת אלוקי נשמה כי הקשר בין גוף לנשמה הוא הפלא של הבריאה.

המקום שבו פלא זה בא לידי ביטוי ביותר הוא כח הדבור שהרי מהו דבור אמתי (-ודברת בם ולא בדברים בטלים) אם לא יציקת רעיונות מן הנשמה לתוך חמשת מוצאי הדבור הגשמיים!

האדם שכל עצמו אינו אלא יציקה של רוח בחומר נקרא מדבר – “ויהי האדם לנפש חיה – לרוח ממללא”.

לכן כינה הרמב”ם את הלכות הדבור – הפלאה על שם הפסוק “איש כי יפליא לידור נדר”. הדבור הוא הוא הפלא של הבריאה.

כשם שכאשר האדם מדבר ניכר הקשר בין חומר ורוח   כך גם כשההשגחה האלוקית “מדברת” או במילים אחרות: כשמתגלה בבריאה הקשר בין הרוח לחומר, כשמתגלה בעליל שהרוח מנהיגה את החומר או אז נאמר שהקב”ה מדבר.

הרמב”ן כותב שהתורה מבטיחה שכר גשמי על מצוות ולא מדברת על השכר הרוחני כיון שהתורה רוצה לכתוב את הדבר המופלא ולא המובן מאליו והקשר בין חומר לרוח הבא לידי ביטוי בשכר גשמי על מצוות רוחניות הינו דבר פלא.

כשההנהגה היא הנהגת הסתר פנים וצדיק רע לו ורשע טוב לא נקרא הדבר שאין הקב”ה מדבר – הוא שותק. על כך אנו אומרים “מי כמוך באלים ה'” ודרשו רבותינו: “מי כמוך באלמים – ששומע חרפתו ושותק”. לעומת זאת כשההנהגה היא הנהגה של צדיק וטוב לו רשע ורע לו רואים בעליל כי הרוח מנהיגה את החומר או אז נאמר שהקב”ה מדבר.

בפסח כשבכל מכות מצרים ראו כי המצרים סובלים והיהודים – אור להם במושבותיהם. דם יש רק למצרים בדבר מתו בהמות של מצרים בלבד הרי נשמע בקול רם וצלול דיבור האלוקים. והדיבור נשמע בצליל ברור במיוחד במכת בכורות כשלמשחית ניתנה רשות להשחית ולא להבחין בין צדיק לרשע ובכל זאת הקב”ה בעצמו הרג את כל בכורי מצרים ופסח על בתי בני ישראל בנוגפו אותם. מכת בכורות היתה אפוא דבר ה’ ברמה. הרוח הנהיגה בעליל את החומר.

אנו אומרים מידי יום בסוף ברכות קריאת שמע:

“בשמחה רבה ואמרו כולם: מי כמוכה באלים ה’ מי כמוכה נאדר בקודש נורא תהילות עושה פלא שירה חדשה שיבחו גאולים…” ביציאת מצרים אמרו: מי כמוך באלים – באלמים. כשהקב”ה שותק המבינים מבינים מהשתיקה את דבר האלוקים כי כשהאלוקים שותק דומה הדבר לרב השותק וחושב מחשבות עמוקות לעצמו או אז אם יש תלמיד מובהק שמסוגל להבין את השתיקה הרי הבנתו במחשבת רבו עמוקה במיוחד. אלה המבינים את הנהגת ה’ גם בזמן השתיקה ודאי השיגו דרגות גבוהות מאד ועל זה אומרים “מי כמוך באלים – באלמים ה’ מי כמוכה נאדר בקדש” מתוך האלמות והשתיקה האלוקים “נאדר” נעשה אדיר אבל “בקודש” בנבדלות (קדושה – נבדלות) ומי שלא נמצא שם לא שייך לגבהות זו. אך כשהקב”ה עושה פלא – מדבר (כי יפליא – ידבר) כשמתגלית ההנהגה של צדיק וטוב לו כאן בעולם, אז הקב”ה הוא “נורא תהילות” כולם יראים ממנו וכולם מהללים אותו כאן ואז מתעלה הדבור לשירה ו”שירה חדשה שבחו גאולים”..

במזמור שירו של יום השבת משוררים את שירת אחרית הימים ומדברים על כך שבנתים הרשעים פורחים אך רק איש בער וכסיל לא ידעו ולא יבינו זאת ולעתיד לבוא הכל יהיה ברור כי צדיק וטוב לו רשע ורע לו. בשבת שהקב”ה שבת ממלאכה וקול ניסורה של חמה וקול המונה של רומי שובתים אז קל יותר להאזין לקול הדבור הנשמע מרחוק – מאחרית הימים גם בתוך השתיקה של הימים האלה והרי בשבת יש מצווה של “ודבר דבר – שלא יהיה דבורך בשבת כדבורך בחול”…

פסח הוא היו”ט היחיד שנקרא גם שבת “וספרתם לכם ממחרת השבת” כי גם בפסח הפה סח כמו בשבת, גם כאן ובמיוחד כאן שומעים את הדבור באשר הוא בקול רם וצלול.

הצדוקים שלא שמעו את דבורו של ה’ ולא האמינו בתורה שבעל פה לא קבלו כי פסח נקרא גם הוא שבת ובכך הכחישו גם את עומק משמעות ספור יציאת מצרים.