היום המאושר בחייו של שר האוצר.

האיש שמצהיר כל הזמן כי אינו שונא חלילה את החרדים וכי כל פעולותיו בעניינים הנוגעים אליהם נובעות מדאגה כנה לרווחתם, כי מעריך הוא את האינטליגנציה שלהם ורוצה לראותם פועלים דבר מה לתועלת הכלל והמדינה. הצהיר כי היום בו התקבל חוק הגיוס היה היום המאושר בחייו הפוליטיים.
חייו הפוליטיים הקצרים ידעו ימים יפים. כגון היום בו החליט להקים מפלגה וזכה לתמיכה מאסיבית של תורמים המזילים זהב מכיסם ביד רחבה. או היום בו הפתיעה מפלגתו וגרפה קולות מעבר לכל תחזית, היום בו נקרא להצטרף כחבר בכיר בממשלה, והיום בו הפך להיות לאיש החשוב ביותר במערכת הכלכלית של מדינת ישראל. ובכל זאת מה אלה לעומת היום בו הצליח להעביר את החוק שלדעתו יסייע לאהובי נפשו החרדים…
מה אפשר להסיק מכך?
או שלפיד הוא גדול אוהבי החרדים בדור. אם החלטה שיש ספק רב אם בסוף תיושם אבל יש סכוי שתציל – לטענתו – את החרדים מעצמם, גורמת לו אושר כה רב. ומציבה בצל את כל השמחות האחרות הוה אומר שמדובר באמת באהבה שאינה תלויה בדבר.
או ששנאתו של לפיד כה גדולה עד כי מסוגלת היא להעיב על כל הצלחה פרטית אחרת
וכבר נאמר:
“עזה כמות אהבה”
“קשה כשאול קנאה” המובילה כמובן לשנאה.
איזה משני חלקי הפסוק נראה מתאים יותר?
לא רק שאנו מאמינים שהשני, אנו גם מעדיפים אותו. מעדיפים אנו לפיד שונא על לפיד אוהב. האחרון נראה לנו מסוכן יותר, אבל המסוכן ביותר הוא הזאב בעור הכבש, אלא שהפעם שיניו כל כך גדולות שאיש אינו מתפתה להאמין….