הפרה, העגל, סוד האחדות והאפר

זאת חקת התורה.

חקיקה פרושה אחדות הכתוב והנכתב. שלא כמו כשכותבים בדיו על גבי ניר או קלף, שהכתב והנכתב שנים הם, בחקיקה הכתב והנכתב מאוחדים ומהווים מקשה אחת. משה רבנו נקרא מחוקק “כי שם חלקת מחוקק ספון”. כי הוא והתורה חד.

פרה אדומה היא חוקת התורה. עליה אמר שלמה המלך “אמרתי אחכמה והיא – הפרה האדומה – רחוקה ממני” ולעומת זאת נאמר שהקב”ה אמר למשה רבנו “לך אני מגלה סודה של פרה אדומה”.

כלומר, אין אפשרות להבין את סודה של פרה אדומה מצד החכמה והבינה, אבל אפשר להבינה מצד הנבואה שלמה היה החכם מכל האדם ועליו נאמר שהיה בחכמתו כמשה רבנו אבל בנבואת משה ניתן להבינה וזאת בתנאי שהקב”ה יחפוץ לגלותה לו. ודוקא בנבואת משה ולא בנבואת שאר הנביאים.

כל הנביאים מקבלים נבואתם מדרגות נצח והוד כמו שאומרים בשיר הנשגב המושר בסעודה שלישית בשבת “אל מסתתר בשפריר חביון”: “נצח והוד… יניקת הנביאים”. ואילו נבואת משה הייתה בדרגה גבוהה יותר ומקורה ב”תפארת” (עי’ שערי אורה פרק ה’) השם הקשור לספירת תפארת הוא שם י-ה-ו-ה (עי”ש ב”שערי אורה”). שם זה מבטא את אחדות הכל שכך מכוונים בו “אדון הכל, היה הוה ויהיה” כלומר אדון המרחב והזמן המאחד את הכל. והוא שאומרים “שמע ישראל… ה’ אחד”.

כדי להבין את סוד הפרה האדומה יש להבין אפוא את סוד האחדות כי שם טמון סודה. הפלא שמונע אפילו מאדם כשלמה את הבנת מהותה טמון בעובדה שהפרה מטמאת טהורים ומטהרת טמאים והרי “מי יתן טהור מטמא, לא אחד?” (איוב י”ד ד’). ואת האחדות הזאת לא נוכל להבין כפי שמבואר באריכות בנפש החיים שער ג’. וכנאמר בהגדה של פסח: “אחד מי יודע? – אחד אלוקינו”. והרי רבים הם הדברים שאנו רואים בהם “אחד”, מדוע רק ה’ אלוקינו נקרא “אחד”? אלא שאר הדברים המכונים אחד אינם באמת אחדותיים הם אמנם “אחד” כי מאוחדים הם למטרה מסוימת. אך כולם מורכבים, וההרכבה מכוונת למטרה מסוימת אחת. ובכלל, הבנתנו בנויה על ניתוח ועל השוואה בין שני דברים. המושג הבנה הוא מלשון “בין”. בינה – להבין דבר מתוך דבר. ואין החושך ניכר אלא בהשוואה אל האור. וכמו שאמר שלמה “יתרון החכמה מן הכסילות כיתרון האור מן החושך” – כשם שאין האור מורגש ומוערך כראוי אלא אם בא אחרי חושך, או לצדו של חושך. כך החכמה לא תוערך אלא בהשוואה אל הכסילות. אין אנו יכולים להשיג את סוד האחדות, לכל היותר יכולים אנו לדעת שהיא קימת.

הפרה מכפרת על חטא העגל. במעמד הר סיני נרפאו מחטא אדה”ר ומן הנחש וממילא מהמוות והעגל החזיר את המוות למקומו עתה, אפר הפרה מטהר מהטומאה שנוצרה על ידי המוות שנגרם על ידי העגל אמרו  חז”ל “תבוא פרה ותקנח צואת בנה”.

חטא העגל כידוע, לא היה עבודה לאל אחר, אלא עבודה זרה לאלוקי ישראל. הסיבה שעשו עגל זהב היתה שראו פני שור בצד שמאל של המרכבה כפי שמתארה יחזקאל וצד שמאל הוא מידת הדין. חשבו אפוא שכיון שהם נמצאים במדבר הם מונהגים על ידי מידת הדין עשו אפוא עגל זהב וחטאם היה שעם ישראל מונהג על ידי השורש של הכל שהוא פני אדם והמקור לכל הוא הטוב האלוקי המוחלט ולא מידת הדין. לכן בא הפרה האדומה שבצבעה מבטאת את מידת הדין ובמהותה  את סוד האחדות שהרי מטהרת ומטמאת כאחד, ותטהר את טומאת המת שחזרה לשכון בתוכם כתוצאה מחטא העגל.

מדוע משתמשים במושג “צואה”?

הגמרא אומרת ש”כל המלגלג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת” (עירובין כ”א ע”ב, גיטין נ”ז ע”א) ואומר מהר”ל: “ויש לך לדעת, כי אין ראוי למלעיג על דברי חכמים רק הצואה, כי הוא הפך החכמים שיש בהם שכל הנבדל מן האדם, לכך כאשר לועג עליהם נדון בהפך זה, שהוא בצואה רותחת, והוא גם כן דבר נבדל מן האדם, ויוצא ממנו מפני פחיתותה. הרי השכל בודאי נבדל מן האדם בשביל מעלתו, והצואה נבדל מן האדם לפחיתותו. לכך המלעיג על דברי חכמים נדון בצואה רותחת”

אין לך דבר שמבטא את הריחוק מהאחדות יותר מהעגל ואין לך מה שמחזיר את עטרת האחדות למקומה יותר מפרה אדומה ולכן כמו שהצואה מבטאת את הריחוק המוחלט מן השכל כך הפרה האדומה מבטאת את הריחוק המוחלט מן העגל. ולכן הפרה תחילת אדומה – מידת הדין. וסופה אפר.

מה מבטא אפר? נאמר “וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור” ושאלו רבותינו מדוע לא מוזכרת לשון זכירה אצל יצחק? ואמרו שאין צורך לזכור את יצחק כי הוא קיים שהרי “אפרו של יצחק צבור ומונח על המזבח” והרי יצחק מעולם לא נשרף? קבור הוא במערת המכפלה? ואומר מהר”ל שכמו שאפר הוא סוף הדרך ונשאר כך לעולם ואינו משתנה יותר כך מסירות נפשו של יצחק הביאה אותו לדבקות מוחלטת בקב”ה ואינו משתנה ומתנתק ממנה. וכך קיים הוא לעולם.

הדבקות במקום הזה היא היא סוד האחדות והיא מה שמבטא אפר הפרה המטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים….