מוסרם של בעלי הדם הכחול

מאויבי תחכמני.

אחד האישים המרכזיים והמוכשרים ביותר אך הבעייתיים במשטרו של היטלר ימ”ש היה אלברט שפאר.

אלברט שפר לא היה שייך לחבורת הרוצחים השפלים שכל קיומם וכוחם היה באכזריותם ובתאוות הבצע והשלטון שלהם.

שפאר היה איש צעיר מוכשר עד מאד, שראה עצמו כאמן. הוא היה אדריכל מעולה ובעל יזמה ומרץ כבירים, הוא האיש שיצר ובנה את המסגרת והתפאורה למפגשים רבי הרושם של המפלגה הנאצית. הוא זה שבנה את בנין לשכת הקאנצלר המגאלומנית החדשה. והוא הופקד על בניתה מחדש של ברלין כבירת האמפריה, הוא היה חביבו של היטלר שהיתה לו חולשה לבנינים ומונומנטים רבי רושם, אם היה אדם שהיטלר ראה בו ידיד היה זה שפאר. במהלך המלחמה התמנה לשר החימוש ובמשך הזמן בכורח הנסיבות הפך להיות לאדם שכל המאמץ המלחמתי של גרמניה נשען עליו, על יכולותיו ועל יוזמותיו. והוא אכן הצליח להמשיך להפעיל את תעשיית החימוש הגרמנית בצורה מעוררת השתאות גם בשעה שגרמניה כבר היתה חרבה ועד הרגע האחרון ממש. לקראת סוף המלחמה מרד באדוניו ופעל לבטל את הוראות “האדמה החרוכה” שהיטלר פיזר לכל עבר על מנת להחריב את גרמניה לחלוטין. שפאר הציל למעשה את גרמניה מחרבן מוחלט. בפעולתו זו הוכיח אומץ לב וסיכן את חייו יום יום והיא שלמעשה הצילה אותו מהגרדום. שפאר נידון לעשרים שנות מאסר, בין השאר על “פשעים נגד האנושות”. את ענשו ריצה שפאר במלואו בכלא שפנדאו.

במסגרת תפקידו כשר החימוש אותו מילא כאמור בהתלהבות רבה וביצירתיות ללא גבולות. פעל להגביר את המגוייסים לתעשיה והיה ער לכך שהדרך היחידה לעשות זאת היא על ידי עובדי כפיה אלה היו שבויי מלחמה (הפרת החוק הבינלאומי), כמו כן בני אומות שונות מהארצות  הכבושות שנחטפו בכח והובאו לבתי החרושת בגרמניה ובשאר הארצות שתחת שלטונה וכמובן – יהודים רבים מספור. שפאר אמור היה לדעת שהטפול בעובדים היה נבזי ומתעלל וביהודים שבהם – נורא ואיום וכי רבים מהם נרצחו תוך כדי עבודה. אם באמת לא ידע הרי זה רק מפני שלא רצה לדעת.

במשפטי נירנברג היה שפאר היחיד שנטל אחריות על הפשעים למרות שהכחיש את מעורבותו הישירה בהם. האחריות שנטל היתה במסגרת היותו חלק מצמרת מנגנון השלטון.

הן בזמן המשפט, הן תוך כדי מאסרו הארוך והן אחרי שחרורו השקיע שפאר מאמץ כביר לטהר את שמו מבלי להכחיש את העובדות באופן גורף. איך אם כך יכול היה להעלות בדעתו שניתן לטהר את שמו?

כותב יואכים פסט הביוגרף של שפאר:

“משעה שהיה מדובר באמנות, שפאר חש משוחרר מכל הכבלים המוסריים… ככל הנוגע לאמנות הוא האמין בזכות העליונה החורגת מכל כלל משפטי או בורגני.

מנויו של שפאר כשר החימוש לא שינה במאום את תחושת הזכות היתרה הזאת היא רק הסיטה אותה למישר אחר. בני התקופה לא האמינו כי הטכנולוגיה כפופה לחוקי המוסר(!!!!) וראו ב”גאון הטכני” מעין אח למחצה של האמן…”

קו ההגנה של שפאר במשפטו בנירנברג היה אכן קו שנבע מהאידיאולוגיה של המאה שהעניקה פריווילגיה מיוחדת לאינטלקטואל ולזכותו לכאורה לא רק לכפות חוקים על המציאות, אלא גם להעניש… “תפיסה זו, כותב פאסט, תרמה באופן מכריע לזוועות התקופה. הנסיבות אינן חדלות להשתנות, אך חסידיה של אמונה זו ממשיכים לתבוע לעצמם משימה שתפטור אותם מכפיפות לחוקים האנושיים”.

התבוננות חדה זו לנבכי אישיותו של אדם כמו שאר (שלא היה נאצי ומטבע ברייתו לא היה אכזר או סוטה) דרך משקפיו הבהירים של יואכים פאסט. ובאמצעותה – לסולם הערכים העקום ולמערכת המוסר המנוונת של העולם הן בתקופתו של שפאר והן בימינו אנו. נותנת לנו פרספקטיבה חדשה להגיע עמה לראש השנה.

כשאנו אומרים “אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה”. כשמתפללים “מלוך על כל העולם כולו בכבודך” מצהירים אנו שאין לכך תחליף כי כל נסיון אחר נכשל. כי כשהאדם בונה לעצמו מערכת שליטה מלכותית משלו מוצא הוא דרכים להוציא את בעלי ה”דם הכחול” אל מחוץ למערכות החוק והמוסר ואף מחוץ למחויבויות האנושיות המינימיליות. הוא גם מגדיר לעצמו מי הם אותם מיוחסים ומה הופך דם להיות ל”כחול” ואלה תמיד מוגדרים בהתאם לצרכיו ולמערכת ההעדפות שלו והדרך לחרבן האנושות והמוסר סלולה.

בדורנו יותר מתמיד. ובלא להיכנס לפרטים עכשויים, נעמוד לפני בורא עולם ונאמר בכל הלב “אין לנו מלך אלא אתה” וממילא כולם שווים לפני החוק וכולם מחויבים בכללי המוסר  וכולם כאחד כפופים להוראותיו.