קורח כפוליטיקאי בן דורנו

מעבר לכל מעלותיו הידועות של קרח אמרו במדרש שקורח ליצן היה וז”ל המדרש: (מדרש הגדול על פרשת קורח)::

“ויקהל עליהם קרח. מה עשה, כינס את הקהל והתחיל לומר להם דברי ליצנות. ואמר להם, אלמנה אחת היתה בשכונתי ועמה שתי נערות יתומות, והיה לה שדה אחת. באת לחרוש, אמר לה משה לא תחרוש בשור ובחמור יחדו. באת לזרוע, אמר לה לא תזרע כרמך כלאים. באת לקצור, אמר לה הניחי לקט ושכחה ופיאה. באת לעשות גורן, אמר לה תני תרומה ותרומת מעשר ומעשר ראשון. הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו. מה עשתה, מכרה את השדה ולקחה כבשות ללבוש מגיזותיהן וליהנות מפירותיהן. בא אהרן אחיו ואמר לה תני לי את הבכורות. הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו. הגיע זמן הגזיזה גזזה אותן, אמר לה תני לי ראשית הגז, אמרה אין בי כוח לעמוד באיש הזה, הריני שוחטתן ואוכלתן. כיון ששחטה אותן בא ואמר לה תני לי זרוע ולחיים וקבה. אמרה לו אף כששחטתי אותן לא ניצלתי מידם הרי הן עלי חרם. אמר לה, תני אותם לי שנ’ כל חרם בישראל לך יהיה, נטלן והלך לו והניחה בוכה היא ושתי בנותיה. כל כך הן עושין ותולין בהקב”ה. מכאן שהיה ליצן”.

מדוע מוגדר קורח כ”ליצן” הרי אמר את האמת, בדיוק כך יהיה.

מספרים שכאשר הגיע ר”ח מבריסק לוורשה בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, באו אליו והתלוננו על התיאטרון היהודי שבורשה שמידי פעם מוצא נושאים להצגה שמטרתם ללגלג על כל הקדוש. ועכשיו, על רקע המלחמה מצאו להם להציג “מלחמת מצוה” וללגלג על התורה לומדיה גדוליה ושומריה. מה עשו, הביאו שחקנים רבים ואחד בתפקיד כהן משיח וכמה שוטרים והשוטרים מכריזים “מי האיש אשר ארש אשה ולא נשאה… נטע כרם ולא חללו… בנה בית ולא חנכו… ילך וישוב לביתו …. ורוב הניצבים ברחו פתאום כולם הפכו לחתנים, לבוני בתים ולנוטעי כרמים. כשהגיעו השוטרים ל”מי האיש הירא ורך הלבב…” כולם ברחו שהרי החרדים פחדנים… נשארו שלשה, הגאון מוילנה, הבעל-שם-טוב והשאגת-אריה. התחילו להתוכח מי יזכה לירות את הפגז הראשון שהרי מלחמת מצוה היא, הגר”א אומר: אני ראוי שהרי גאון אני, והבעל שם טוב עונה לעומתו “ואני הרי צדיק” והשאגת אריה רוצה להכריע ביניהם ובתוך כך נשמעת המולת הקרב…

כששמע זאת רבנו חיים מבריסק חייך ואמר: זייער שיין, זייער פיין געזוגט. הם אומרים יפה וטוב. כך בדיוק היה וכך בדיוק יהיה, אבל למה הם מספרים חצי סיפור, למה הם לא סיימו את הסיפור, מדוע לא סיפרו שבסוף ירו יריה אחת ובזו היריה הבודדת נצחו במלחמה…

כך גם קורח. אכן התורה מחייבת בכל הנתינות הנ”ל ובכל מצוות הנ”ל יש איסור לחרוש בשור ובחמור גם אם אין לחקלאי אפשרות אחרת ויש צורך להפריש מתנות כהונה וחרם שהוחרם מגיע לה’ אבל מדוע לא סיים קורח את הספור? מדוע לא סיפר כיצד בסופו של דבר התעשרה האלמנה שהרי נאמר “עשר כדי שתתעשר”…. וגם בלי זה הרי אין לך עשיר גדול יותר ממי שעושה את רצון ה’.

הליצן אינו משקר, הוא אינו זקוק לכך, הוא הופך את הדברים לקריקטורה וזה נעשה באמצעים שונים, העווית הפנים, בצליל אמירתם בהדגשת מילים בצורה מתוכננת,, והשמטת חלקים מהסיפור בצורה ההופכת אותו לקומדיה טראגית, או לטראגדיה קומית, הכל בהתאם לצורה שבה רוצה הליצן שהדברים יתקבלו, ובאופן המוציא אותם ממשמעותם האמיתית.

זו אומנותם של הליצנים למיניהם.

יש כאלה שליצנותם מתגלית פתאום בשלב כל שהו עת מרגישים שהקרקע נשמטת מתחת לרגליהם. וד”ל

אחת מצורותיה של הליצנות היא להתחיל את הוכוח במקום ששם הוא מסתיים. וליצור בהבל פה הרגשה כאילו הנקודה בה נמצא באמת הוויכוח, נקודה שבה אין להם מה לומר, מוסכמת מראש. לדוגמה: שואלים מדוע אנחנו איננו “משרתים” ומצפים לשלל תשובות שדחייתן מוכנה אצלם מידית. אין הם מוכנים לשמוע כלל שהוויכוח ממוקם במקום אחר. האם “אהנו לן רבנן” או “מאי אהנו לן רבנן”. הרי אם נכונה זוית ראייתנו לא רק שבני הישיבות תורמים לא פחות מכל החַיִּל הלוחם (כלשון הרב קוק באגרתו) אלא שכל מי שאינו מקבל זאת נכלל בהגדרה הנ”ל של האומר “מאי אהנו לי רבנן” כיון שעל כך קשה מאד לאדם המגדיר עצמו כמאמין להתווכח, ומי שאינו מאמין אך רואה עצמו כליברל לא יעיז להודות שמנסה הוא לגזול מאחרים את זכותם להאמין, יוצר הוא אוירה כאילו הוויכוח נמצא במקום אחר לגמרי. או שלא נמצא בכלל. כי זה מוסכם כביכול שבני הישיבות אינם תורמים ויש רק וויכוח, מדוע.

דומה הדבר לאדם ששואל בלהט: אם התורה רצתה לומר שבתחילה כשברא אלוקים את השמים ואת הארץ הארץ היתה תהו ובוהו, מדוע לא כתב “בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ” …?

וכולם מתחילים להציע תשובות מפולפלות ומתוחכמות. ואף אחד לא מעיז לומר:  “הרי כתוב “בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ….”

או שישאל אדם, מדוע רצחת את שמעון? וכל אחד מנסה למצוא נסיבות מקלות או מחמירות ואיש לא מתענין האם באמת שמעון נרצח.

כשקורח שואל “כי כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו” התשובה פשוטה: אין זה מוסכם שכל העדה כולם קדושים באותה מידה, אלא “משה לפי כחו ואהרן לפי כחו וכל אחד לפי כחו” . אבל תשובה כזאת הוא לא לוקח כלל בחשבון כתשובה שניתן לאמרה, הנחת היסוד שלו אינה עומדת לויכוח, וממשיך במסע ההכפשה שלו.

כך גם ביחס לאותה אלמנה הכל מתחיל מתיאור שלא היה ולא נברא ולא יהיה, (שהרי לא היתה אלמנה כזאת וגם לא תהיה שכן כאמור “עשר כדי שתתעשר”). אבל לליצן אין הדבר משנה כלל.

וכוח מעין זה התנהל השבוע בין שר המשפטים לשופטי הבג”ץ הם חייבוהו לשאת ולתת עם נשיא הבג”ץ כאילו מוסכם שיש נשיא כזה. והוא ענה להם כדרבנות שאכן ישא ויתן עם נשיא בג”ץ אם וכאשר יהיה כזה. שהרי הוכוח הוא על עצם תקפותה וכשרותה של הבחירה של מי שנחשב בעיניהם כנשיא הבג”ץ.

זה סיכומו של הוויכוח העקר ועתיק היומין אודות לומדי התורה. ההנחה שמתקבלת כמושכל ראשון כאילו הם אינם תורמים אינה עומדת מבחינתם לדיון. ומכאן מצפים שנסביר מדוע הם אינם תורמים. ויש כאלה שמתפתים לנהל את הוויכוח מנקודה זו. בשעה שהטענה היא שלימוד תורה מהווה את הגדולה שבתרומות. את העובדה שעצם היכולת שלהם לעמוד כאן ולטעון היא בזכות לימוד התורה, אינם מוכנים אפילו לשמוע, גם כשאומרים להם שניתן להוכיח את העובדה הזאת. והרי אם התורה אמת ודברי חז”ל אמת ולימוד התורה הוא שמחזיק את העולמות, הוויכוח לא מתחיל, ואם אין הנ”ל אמת חלילה אין כל טעם שיהיה האדם דתי…. וכיון שכאן הוא מקום הוויכוח, והמוני בעלי תשובה אינטלקטואלים שהיו חילוניים בעבר אלא שקיבלו הוכחות על אמיתות התורה וחז”ל, מהווים עבורם יד הרושמת על הקיר, יותר נח להיות קורח ולהתלוצץ בסגנון האמור.