התגובה – אדרבה אנו ממשיכים בשלנו, וביתר שאת.

יש החושבים כי ברגע שאחוז מסוים מבני הישיבות יתגייס, אותו אחוז שכלשון הקלישאה – אינם מסוגלים ללמוד כל היום. או לפחות חלק מאותו אחוז ירד המתח ההסתה תחדל וכולם יריעו לנו ויכבדו ויעריכו את תרומתו של הצבור החרדי וישירו לו שיר תהילה.
אם חלק מאברכי הכוללים יופנה ללמודי מקצוע ויתחיל לעבוד – יראו כי נושאים אנו בנטל העבודה ויחדלו הקולות
אם יכניסו מעט לימודי ליבה יראו כי איננו שונאים דעת ואנו מתקדמים לקידמה ויירגעו.
למאמינים כי כך יהיה מצפה אכזבה מרה כך היה מאז ומתמיד שהרי זו גישה עתיקת יומין, בדרך כלל נאיבית, שחושבת כי אם הנרדף יראה כי הוא מוותר מעט, הרודף יתרצה וירפה ממנו. גם הצבי לא מבין שאם יתן לזאב לאחוז בזנבו גם קרניו בסכנה.
כל הטענות האמורות – גיוס עבודה ליבה אינם הסיבה לריחוק, אלה הם תירוצים לריחוק. ואם ייגזלו מהם התירוצים – ימצאו אחרים, וגם – מי מחויב לעובדות? אפשר להמשיך ולהשתמש בסיסמאות בהן משתמשים מאז ימי קדם בלי לשאול האם הן עדיין תואמות למציאות.
הריחוק הרי נובע מאותה סיבה שנבעה האנטישמיות לדורותיה. הרי לא שכחנו את שלימדונו חז”ל כי שמו האמתי של הר המוריה היה חורב ולמה נקרא שמו סיני? “שמשם ירדה שנאה לאומות העולם”. והוא הדין בתוך העם עצמו אנשים הרחוקים מתורה ישנאו את אלה ההוגים בתורה ורואים בה את תמצית חייהם כמו שאומרת הגמרא במסכת פסחים (מ”ט): “גדולה שנאה ששונאים עמי ארצות את תלמידי החכמים יותר מהשנאה ששונאים אומות העולם את ישראל”. אשר על כן, האנולוגיה לפסיכולוגיה של האנטישמיות אינה אלא טבעית אין כל סיבה אפוא שלא נלמד מההיסטוריה של האנטישמיות.
בעשרות השנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה (המחצית השניה של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20) עשו יהודי גרמניה (ואין הכוונה לחרדים שבהם), מאמצים אדירים להיראות כגרמנים ולקבל הכרה כגרמנים. הם עצמם באמת ראו עצמם ככאלה. ואולם דא עקא – הסביבה הגרמנית, זו שכל השנים קבלה על שונותם לא רצתה כלל להכיר בגרמניותם. והיהודים לא ויתרו, הם נאבקו בעוז להכרה, הם התחלקו לכמה קבוצות. המתבוללים המתנצרים והרפורמים.
המתבוללים – התבוללו בשקט, נישאו נישואי תערובת וחשבו כי הם נטמעים בקרב הגרמנים.
המתנצרים – עשו זאת מתוך תועלתיות גרידא ולא מתוך איזו ריגשה דתית נוצרית הם ציפו שבכך תיפולנה המחיצות המבדילות.
והרפורמים ראו עצמם כגרמנים בני דת משה שגרמניותם קדמה ליראתם וליהדותם.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה היו האינטלקטואלים היהודים בראש המלבים את אש הלאומיות הפאנאטית הם היו בראש המתלהבים והמתלהמים, מחברי שירי המלחמה ומאסות ההצדקה המוסרית-כביכול שלה. הם קראו לקידוש הלאומניות הגרמאנית המתחדשת וקראו בכל עוז למלחמת קודש באויב יהיה אשר יהיה, וזאת תוך שימוש בסיסמאות לאומיות גרמאניות מהקיצוניות ביותר.
גם הציונים החילוניים שלא ראו בעין יפה את ההתנצרות ואת ההתגרמנות הפומבית, ברגע שהוכרזה המלחמה הצטרפו אל החוגגים באותה מידה של התלהבות כמו האחרים ולפעמים גדולה יותר, והיו נכונים בעת הצורך לירות בציונים צרפתים או רוסים…(עמוס אלון רקוויאם גרמני עמ’ 307)
המוני העם היהודים התנדבו לשרת בצבא 80% מהם בתפקידים קרביים זאת למרות שלא יכלו להתקבל לתפקידי קצונה אם לא במקרים יוצאים מן הכלל והמונים מהם מתו למען אמא גרמניה (12 אלף צעירים יהודים מתו בקרבות)
האם זה עזר להם להחשב כגרמנים בעיני הגרמנים? או לפחות להקהות את השנאה? לא מיניה ולא מקצתיה, בדיוק להפך. האנטישמיים הזכירו להם כל טיפת דם יהודי בשורשיהם ונראה כי כעסו על שהיהודים נדחפים בכח להיות גרמנים. ולטר רתנאו, היהודי שאין שני לו בתרומה למען המאמץ המלחמתי הגרמני, כתב ב-4 באוגוסט 1916 – “ככל שיהודים רבים יותר מתים במאבק הזה כן יתעקשו יותר מתנגדיהם לטעון שהיהודים ישבו ברובם רחוק מקווי החזית והתעשרו במלחמה והשנאה תוכפל ותשלש” וכך בדיוק קרה… (הקצין שלחם לשכנע את מפקד הגזרה להעניק לאדולף היטלר אות כבוד – צלב ברזל על אומץ לב בחזית היה לויטננט יהודי בשם הוגו גוטמן… האם זה עזר להפחית את שנאתו של היטלר ליהודים?)
ככל שיתגייסו החרדים יותר כן יגברו ההאשמות על היותם פאראזיטים.
ככל שיצטרפו יותר חרדים לשוק העבודה כן יגדל הזעם ותרבה הבקורת על שאינם רוצים לעבוד
ככל שילמדו יותר לימודים כלליים כן יתגברו העלילות על בערותם.
מי שחושב שאם נוותר מעט או נראה נכונות מעט ונתנהג התנהגות צ’מברליאנית טיפוסית להרגעת הרוחות נשיג משהו לא למד מאומה לא מההיסטוריה ולא מהפסיכולוגיה.
אנו לא אמורים לתכנן את צעדינו לפי קולות המסיתים, עלינו להתעלם מהם לחלוטין, ואם להגיב הרי תגובתנו צריכה להיות בחיזוק היסודות שלנו בסגנון אדרבא…
אנו צריכים ללכת בדרכו של דוד המלך עליה מדבר הרמב”ם בסוף הלכות מעילה.
“וכמה היה דוד המלך מצטער מן המינים ומן העכו”ם שהיו משיבם על החוקים וכל פעם שהיו רודפפין אותו בתשובות השקר שעורכים לפי קוצר דעת האדם היה מוסיף דביקות בתורה שנאמר: טפלו עלי שקר זדים, אני בכל לב אצור פקודיך”.