מנין גורם לנגף, לא עצם הידיעה כמה יהודים יש בזמן מסוים. לא עצם המפקד, אלא צורתו. אבל כיון שכל דבר אחר מותר למנות בצורה בה אסור למנות יהודים, הוה אומר שגם בצורת המפקד אין רע. הנגף נגרם אם מונים יהודים בצורה זו. הצירוף יהודים ומפקד מהוה בעיה.
כידוע, ישנם שני ימים טובים לראש השנה. בספר הזהר נאמר כי ביום הראשון מתנהל הדין בצורה קשה ונוקבת – דינא קשיא. וביום השני מתנהל דין שונה – דינא רפיא, דין ביד רכה. ומסביר הרב דסלר כי ביום הראשון דנים כל אחד בפני עצמו, לראות האם בזכות עצמו יכול הוא לצאת זכאי בדין, האם מצדיק הוא את קיומו גם כשמתבוננים בו בזכוכית מגדלת. דין זה בו כל אחד נפקד לבדו (“מי לא יפקד כיום הזה”) הוא דין קשה עד מאד, כי מי יוכל לומר זכיתי לבי? גם אלה שלא מצליחים לעמוד בדין קשה שכזה לא אבדה תקותם, עוברים הם ליום השני שם דנים את כולם ביחד, שם בודקים באיזו מידה יכול כל אחד לזכות בדין כחלק מכלל. וזה פשר הכפילות בתיאור הדין: כבני מרון – כצאן העובר תחת שבט הרועה אחד לאחד. ויחד עם זה “כולם נסקרים בסקירה אחת”. זה שורש מצות לוית המת ולוית אורח – המת עומד לעמוד לדין בבית דין של מעלה, היהיה זה דין קשה דין שבו ידונו אותו כיצור בודד בפני עצמו או דין רפה בו יחשב כחלק מכלל. המלוים בעצם התלוותם אליו מצהירים – הוא חלק מאתנו, חלק מכלל, יש לדון אותו בתוך הכלל. (זו משמעות המילה לווי – דבקות כזה היה שבט לוי, תמיד דבק בה’) גם אורח שעומד לצאת לבדו לדרכו עלול למצוא עצמו נידון בשעת סכנה – כל הדרכים בחזקת סכנה – בדין קשה שהרי לבדו הוא, בלוותנו אותו מצהירים אנו כי אף שהנסיבות גרמו שיהיה לבד אבל אין זה בגלל שהחברה הקיאה אותו, הוא עדיין חלק מהחברה. כשסופרים כל יהודי בפני עצמו, כשהעם היהודי רואה עצמו כסך הכל של יחידים רבים, כשכל יחיד מדמה כי הוא עומד בפני עצמו, כי לא זקוק הוא לחברו אזי דנים אותו בדין קשה והרי “אדם, אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא”, וזו סכנה גדולה. מאידך חשוב למנות את עם ישראל, חזל המשילו את המנינים הרבים למלך שמונה את אוצרותיו, אדם האוהב את אוצרותיו מונה אותם וחוזר ומונה, כדי להתפעל מרבויים, כדי לוודא שהכל נמצא ולא נפקד מקומו של איש… עתה אחרי חטא העגל נמחל לעם ככלל אך עדין קימת סכנה שכאשר יחיד מהעם יעלה לבדו לפני ה’ לזכרון יזכרו חטאיו ובמפקד, ובעיקר מפקד שמטרתו “לשאת” את ראשו של כל אחד ואחד, לאמור: להחשיבו כיחיד – “חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם” – אזי עלולה הסכנה לחזור ולהתעורר. הפתרון הוא למנות על ידי מחצית השקל, כולם נותנים אותו דבר וכולם מחצית, השקל אינו העיקר המחצית היא העיקר (להלכה ניתן לתת זכר למחצית השקל, מחצית של מטבע שהיא הליך תקין במדינה ויהיה ערכה ושמה והחומר ממנו עשויה אשר יהיה) העיקר זהו המחצית כל יהודי יבין שאינו יכול להיות לבדו שהוא זקוק להשלמה שאינו אל מחצית וללא ההשלמה של חברו לא תהיה לו כל משמעות. או אז ניתן למנות ולא לעורר את הדין הקשה. ומכאן נבין מדוע הסכנה היא רק בישראל הרי מצינו באומות העולם שמונים וחוזרים ומונים והנגף אינו מגיע. והפעם נבין כי רק בעם ישראל שלכל יחיד ויחיד חשיבות משל עצמו קיימת הסכנה הזו… חז”ל אמרו כי מאז בריאת העולם הקב”ה מזווג זיווגים, פשטות הכוונה – שידוכים בין איש לאשתו. עומק הכוונה – כל ההנהגות בעולם הינן זיווגי מידות, כל הקורה בעולם הינו פועל יוצא שלא ותן מידות הנוצרות מאותם זיווגים (חסד ודין = רחמים). זו צורה נפלאה של שמירת מידע, דומה הדבר לכניסה למקום סודי שכל אחד מהשומרים מחזיק רק מחצית הקוד, רק בצרוף שניהם ניתן להכנס כך מוודאים שמידע זר לא יפלוש למערכת. גם אם אנשי המדע ידמו כי הצליחו להסביר כיצד נוצרו המבנים הטכניים, הפלא ישאר שכן בלב המבנים הטכניים עובר מידע והמידע הזה יוצר את ההמשכויות ואת התפקוד. המידע עובר בסגנון של חבורים וזווגים שלמרבה הפלא בהתחבר שני מרכיבים המידע שכל אחד מהם מכיל משתלב במידע של חברו, ולמרות היות פיסות המידע מורכבות עד מאד ואינן גמישות כלל ועיקר. משתלבות הן זו בזו כמוכנות לכך מראש. כך מוודאים שרק המתאימים ייצרו ורק הצורות הנכונות תתפתחנה. מעשה האלוקים בעולם בנוי על העקרון של מחצית השקל. שבירת העיקרון מביא לנגף שהרי ללא עקרון זה כבר היה קורה כשל כלל עולמי. |
