איך נתרום להצלת השבויים

התפילה “אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה…” מקבלת בימים אלה משמעות מדויקת. רבים מאחינו בית ישראל נמצאים ברגע זה בשביה. לב מי לא יהמה לאותם מאות שבויים אנשים נשים וטף הנתונים בידי אויב אכזר. קשה להעלות על הדעת כיצד יינצלו בדרך הטבע. יחד עם זאת יודעים אנו שלא קצרה ידו של האלוקים מהושיע.

מה אנו יכולים לתרום להצלתם.

ידועה הסגולה של רבנו חיים מואלאזין. שממליץ להשתמש בה בכל עת צרה וכך כותב:

“ובאמת, הוא ענין גדול וסגולה נפלאה, להסיר ולבטל מעליו כל דינין ורצונות אחרים, שלא יוכלו לשלוט בו ולא יעשו שם רושם כלל. כשהאדם קובע בלבו לאמר: הלא ה’ הוא האלקים האמתי ואין עוד מלבדו יתברך שום כח בעולם וכל העולמות כלל. והכל מלא רק אחדותו הפשוט ית”ש. ומבטל בלבו ביטול גמור ואינו משגיח כלל על שום כח ורצון בעולם. ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ב”ה. כן יספיק הוא יתברך בידו שממילא יתבטלו מעליו כל הכוחות והרצונות שבעולם שלא יוכלו לפעול לו שם דבר כלל”. (נפש החיים שער ג פרק י”ב).

ואמנם ספק גדול אם מי מהשבויים יודע על סגולה זו וקרוב לודאי שאיש מהם לא חושב על כך. האם סגולה זו יכולה לפעול גם כשאנו נעשה אותה ונכוון כנ”ל מכאן.

אינני יודע אם אפשר שסגולה זו תועיל אם אדם יפעל בה למען אדם אחר הנמצא בצרה. ולכאורה פשוט שאין הדבר מועיל אלא לאדם עצמו. אבל כמדומה שישנה דרך שנוכל להועיל בכל זאת. עלינו להפוך את צרתם של השבויים לצרתנו. להיות שותפים לצער.

משה רבנו משבח את הקב”ה במילים “א-ל אמונה ואין עוול”. וקשה, וכי זה השבח שיש לשבח בו את בורא העולם? – שאינו עושה עוול? אומרים המפרשים: כשאדם נידון למוות בבית משפט אנושי על רצח שביצע. באה אשתו ואומרת: בעלי רצח, מגיע לו עונש, אך למה מגיע לי להיות אלמנה? הרי אני לא הייתי שותפה לדבר עבירה כלל? הילדים באים לבכות מדוע נגזר עליהם להיות יתומים, וכך כל המשפחה הידידים והמכרים. אומר השופט: הכל נכון כולכם אינכם אשמים, אך איננו יכולים להתחשב בכך. לעומת זאת בבית דינו של הקב”ה מתחשבים. הקב”ה אינו עושה עוול ולא יעניש אדם עד שכל מי שיסבול בהיענשו, יתחייב לסבול את הסבל היחסי שהוא יסבול  כשהלה ייענש (ויש להדגיש: אין הכוונה שכולם צריכים להיענש, מי יותר ומי פחות, אלא שכל אחד סובל מתוך חשבון אמת של הקב”ה והרבה סבות יכולות לגרום לסבל).

יסוד זה הוא אחת הסבות ללכת אצל צדיק ולתנות לפניו את צרותינו כי בהיותו צדיק ודאי ישתתף בצערינו ויכאב  לבו, ומכח היותו צדיק אפשר להניח שלא מגיע לו לסבול סבל זה, והסובל יינצל.

ברגע שנשתתף בצער השבויים והמשפחות וניתן את דעתנו על סבלם ונצטער בצערם וגם לנו יהיה בכך קורטוב של סבל, מעתה כשנשתמש   בסגולה של ר’ חיים מוואלאזין יהיה זה ענין שלנו והרי כפי שהבטיח רבנו חיים “שממילא יתבטלו מעליו כל הכוחות והרצונות שבעולם שלא יוכלו לפעול לו שם דבר כלל” ואנו לא נראה כל רע. וגם סבל זה יחסך מאתנו והדבר ישפיע על השבויים וממילא יש בכך תרומה גדולה להצלתם.

ונדגיש: אין הכוונה שבגלל שאין אנו ראויים לצער הם ינצלו, אינני יודע מי ראוי ומי אינו ראוי לצער זה או אחר. מה שאנו אומרים הוא שברגע שאנו נצטער יהיה זה אפוא גם ענין שלנו ונוכל להשתמש בסגולה של רבנו חיים מוואלאזין כמו שמתמשים בה כל אימת שרוצים להינצל מצער מכאב או מאיזה מזיק.

בענין ההשתתפות בצער השבויים יש לי קבלה מהמשגיח דישיבת חברון הרה”צ ר’ הירש פאליי זצ”ל.

כשהמטוס החטוף היה באנטבה (לפני כ-47 שנים) אמרו תהילים בישיבה יום אחד בצהרים ר’ הירש עבר לפני התיבה לאמירת פרקי התהילים, הוא בקושי הצליח לומר את הפסוקים מרוב בכי. קולו נשנק, וגרונו נחנק מהדמעות… (מיותר להדגיש שבין השבויים לא היה איש ממכריו או ממשפחתו).

למחרת בבוקר בשעה 7:00 לפני תפילת שחרית, ואני עומד לפני התיבה (היתה זו שנת האבל אחרי אבי ז”ל), נכנס ר’ הירש בסערה וצעק אלי בשמחה – “באו אוירונים ולקחו אותם…”! כגודל דמעות הצער והכאב על צערם של השבויים והסכנה בו נמצאו כך היתה גדולה השמחה אחרי היודע דבר הצלתם.