לפרשת שמיני – הרוממות שבירידה לצורך עליה.

היום השמיני נבחר לחנוכת המשכן, המשכן שבו תשרה שכינה עבור כלל ישראל כולו. המשכן עליו נאמר: “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” ביום השמיני נכנס הילד בבריתו של אברהם אבינו. מצוה זו, מצות ברית מילה, שקיומה יוצר אבחנה ברורה כי בנים אנו לה’ אלוקינו, היתה המצוה השמינית אחרי שהאנושות כבר הצטוותה בשבע מצוות בני נח, גם מתן תורה היה ביום השמיני – השמיני אחרי השבוע השביעי היום החמישים הוא היום הבא אחרי שבעה כפול שבע ימים.

המספר שש מבטא כידוע את עולם החומר, למימד החומרי יש ששה כיוונים – ארבע רוחות השמים, למעלה ולמטה, המספר שבע מבטא את הרוחניות שבחומר – הנקודה הפנימית שסביבה מסתדרים ששת מימדי החומר, בלעדי הנקודה הזו אין החומר מתקים, יום השביעי – שבת הבריאה, השנה השביעית – שנת השמיטה, שבעת ימי חג הפסח ושבעת ימי חג הסוכות מחזיקים למעשה את השנה משני קצותיה, ומקיימים אותה כדבעי. עד שלא בא אברהם אבינו היה העולם מתקיים בממדיו החומריים, המקיים שלו היה מימד השבע, עתה כשבא אברהם התהווה מקום למימד שמעל הטבע –ה-8 ברית מילה היא זו שסימלה זאת.

עתה שעם ישראל עומד להכניס שכינה לתוכו דרך קבע מדגישים שוב את המימד השמיני – המיתר הפנימי שמעל הטבע.

אלא שמימד זה מסוכן הוא, עלולים לעלות אליו ולא לרצות לרדת, מאד מרתק שם למעלה, הנפש מושכת ומושכת. במעמד הר סיני (יום החמישים – השמונה שלאחר שיא השבע) נמשכו כולם כלפי מעלה וחששו שמא לא ירצו לרדת, באו אל משה ואמרו: “דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלוקים פן נמות” (שמות כ’ פס’ ט”ז) חששו שמא יעלו ולא ירצו לרדת, שמא יקרה להם את אשר קרה לבן זומא שהציץ ומת, והמטרה הרי אינה לעלות ולא לרדת, המטרה היא לעלות, לרדת ולרומם את העולם שלמטה כלפי מעלה ולקדשו. רבי עקיבא הוא זה שנכנס בשלום ויצא בשלום האחרים – כיון שלא יצאו בשלום, כיון שלא הביאו את הקדושה למטה על מנת להעלותה למעלה, לא נכללו בכלל אלה שנכנסו בשלום כי כניסה שלא על מנת לצאת ולקדש את העולמות שלמטה אינה בכלל “כניסה בשלום”.

ביום השמיני, ביום בו נחנך המשכן היו אלה נדב ואביהו שנכנסו ולא יצאו בשלום – גם הם התרפקו אל השמונה וזנחו את המימדים שמתחתיו. בקרבתם לפני ה’ – וימותו. ערבה עליהם שמחתם שאין השמחה שלמה כשמתרוממים ולא נוחתים.

הדברים נכתבו בהשראת אוירת הרוממות של יום הפורים.