לפרשת תצוה – שמן זית זך ופרשת גלנט כמשל.

אור המנורה מבטא את “רוח ה'” כמו שהסביר המלאך לזכריה את מהות המנורה שראה במראה: “לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה’ צבאות” (זכריה ד’ ז’)

רוח ה’ תנוח על החוטר שיצא מגזע ישי “ונחה עליו רוח ה’ רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה'” המנהיג האולטימטיבי צריך שיהיה כאור המנורה – שמן זית זך כתית למאור…

העם כולו נבוך ומתפלא, האם המדינה ומוסדותיה יצאו מדעתם? כיון שמכל שלל המועמדים נבחר האלוף גלנט לרמטכ”ל המיועד, נוכח הסכנות הגדולות האורבות לפתחינו, האם בגלל שעבר על כמה חוקים והתנהג במישורים מסוימים שלא על פי החוק, צריך להעניש את כלל האזרחים שעקב כך לא  יקבלו את האדם המתאים ביותר לנהל את המערכות האחראיות לבטחונם? את מי מענישים, את מר גלנט או את כלל האוכלוסיה? ועל זה אומר הפתגם טוביה חטא וזיגוד מנגיד?

יאמרו: אדם שאינו שומר על החוק וכו’ אינו יכול להוות דוגמא אישית מכאן שאינו יכול להיות מנהיג…

וכאן נעוץ המפתח: מיהו מנהיג.

קבוצת צעירים באו אלי במסגרת תחקיר שהם עורכים על ההבדלים בין חברה חרדית לזו החילונית. שאלתי אותם: מי המהיגים שלכם ושל כלל הצבור הישראלי? האם אתם מכירים משהו שיצביע על איש רוח כלשהו שהוא מנהיגו ושאחריו ילך באש ובמים? המנהיגים הם אלה המנהלים את המערכות הפוליטיות והחברתיות… ומכאן נובעים הרבה מאד כשלים.

עלינו להבדיל בין שני מושגים. מנהיגים, ומנהלים.

מנהיג הינו זה שנותן את הטון בנושאי מהות ובנושאי ערכים. מנהיג כזה, מלבד כישוריו וידיעותיו בתחומים הרלונטיים חייב להוות דוגמה אישית, כיון שעיקר מהותה של מנהיגותו היא אישיותו ואם אינו מהווה דוגמה אישית בכל ספקטרום ההתנהגויות הרי יש פגם מהותי בעצם היותו כמנהיג. ולכן כל פגם באישיותו הינו פגם בהנהגתו.

לעומת זאת, מנהל מפעל, חברה, או צבא או אף מדינה חייב להיות בראש ובראשונה מומחה ומוכשר לתפקידו, אישיותו הינה דבר חשוב עד מאד גם לניהול מערכות אבל היא לא עצם הענין.

בהגדרה ממצה: עיקר מהותו של מנהיג הינה אישיותו ואילו כישוריו הם תנאי. ואילו ביחס למנהל המצב הפוך: עיקר מהותו של מנהל הינם כישוריו ואילו אישיותו הינה תנאי.

במדינה בה המנהלים הם המנהיגים מגיעים לפרדוכסים עצומים. דורשים מהם להיות ללא רבב באישיותם מתוך הבנה אינסטנקטיבית כי זה מה שנדרש ממנהיג, התוצאה – רוב המנהלים המוכשרים לא יגיעו לעולם לכלל ניהול המדינה מה להם ולצרה זו, הרי מהרגע שיגישו מועמדות יתחילו לפשפש בציציותיהם בדברים שאינם רלונטיים כלל ליכולת הניהול שלהם וכי לא נח להם להיות במסגרת “הראש הקטן” ולהצטמצם בעסקיהם הפרטיים. והמדינה מדרדרת לידי הבינוניים בכל מערכותיה.

דוד המלך היה המנהיג הרוחני והכללי, ובתור שכזה היה עליו להיות זך ונקי כשמן זית כתית. ברגע שנמצא בו אבק דאבק מיד דאג לחזור בתשובה. לעומת זאת יואב, שר הצבא, היה אדם שנוי במחלוקת הוא הרג את עמשא בן יתר, את אבנר בן נר, את אבשלום – נגד פקודה מפורשת של המלך, וכך התבטא עליו דוד עצמו “בני צרויה קשים ממני” ובכל זאת הוא היה שר הצבא והיה האיש הנכון במקום הנכון, הבין דוד המלך כי הגם שיואב ראוי לעונש ולעונש החמור ביותר, אין מקום להעניש את העם ולא להעניק לו את שר הצבא הטוב ביותר באותה שעה, ולכן נתן ליואב להמשיך לנהל את הצבא .

תשאלו: אם כך יצא החוטא ללא עונש? כלל וכלל לא. דוד המלך ממתין וכשמגיעה העת ובנו שלמה עומד למלוך, ויודע דוד כי להבדיל מתקופתו מוריש הוא לבנו מלכות של שלום (כך אמר לו הקב”ה שהוא לא יבנה בית מקדש כיון ששפך דם אבל שלמה יבנה, ממילא ידע ששלמה יהיה מלך בזמן שלום) או אז לא זקוקים לכשוריו של יואב, ניתן לטפל בו כראוי וכך אכן היה.

לו היו לעם הזה מנהיגים אמיתיים והאבחנה בין מנהיגים למנהלים היתה ברורה לא היתה כל בעיה לבדוק האם המועמד ראוי לעונש לאחר שהעם כבר לא יזדקק כה לשרותיו.