מאמרים בתקופת מגפת הקורונה

ב”ה                                                                                  מרדכי דוד נויגרשל
הניתוק מבית הכנסת
אנשים שאינם מבינים מהו בית כנסת עבור יהודי שבית הכנסת הוא בית חייו, לא מבינים מה משמעות הדרישה שנדרשו באי בתי הכנסת להקריב, עת צוו להתפלל בביתם, כולל בשבתות וימים טובים.
עבורם אספר את סיפורו של בית הכנסת במחנה טרייזנשטדט. המחנה ש”אירח”, בין השאר, את אמי ע”ה בשבועות האחרונים של נדודיה בתקופת החרבן הגדול.
באחד המבנים במרתף קטן ייחדו יהודים מקום לתפילה מתחת לאפם ולעיניהם הצופיות של מבקשי נפשם. הם לא הסתפקו בתפילות אישיות. הם רצו להתפלל במנין בבית כנסת. את החדר שייעדו לכך עטרו בעטורים מרגשים – פסוקים וחלקי תפילות שנכתבו ביד אמן.
על קיר אחד נכתב: “דע לפני מי אתה עומד” שם כנראה עמד החזן. לאמור: אינך עומד לפני בעל השפם הרודף אותך עד חרמה ולא בפני שלוחיו חובשי הקסדות, אינך עומד בפני הקאפו’ס ומפקדי המחנה. אתה עומד בפני בורא העולם!!!
על קיר שני נכתב “ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים” – יהודים לא איבדו את התקווה גם בתנאי המחנה הקשים.
על קיר שלישי נכתב: “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני” – ואני, בעומדי שם, מרגיש בסגירת מעגל, – אמי עזבה את טרייזנשדט ומצאה את דרכה לירושלים, ואני בא מירושלים ומגיע לטרייזנשדט עם קבוצת יהודים לחזק שורשי יהדות.
אך המרגש ביותר נכתב על הקיר הרביעי שם נאמר: “הבט משמים וראה כי היינו לעג וקלס בגויים נחשבנו כצאן לטבח יובל להרוג ולאבד למכה ולחרפה” ובאותיות גדולות: “ובכל זאת שמך לא שכחנו”…
בחדרי מול עיני קבועה תמונה של בית הכנסת בטרייזשטדט בו עומד אני מתחת לכיתוב שעל הקיר הרביעי… ובכל זאת שמך לא שכחנו…
ברעב המחנה כשהטיפוס משתולל והרוצח מחפש את העילה הקטנה ביותר להתהולל. בחרו יהודים להקים לעצמם “בית כנסת”… “בכל זאת שמך לא שכחנו“!!!
מי שלבו לא הפך לאבן והוא מבין זאת, יבין את גודל משמעות סגירת בתי הכנסת, גם אם הוא עצמו אינו מבאי בית הכנסת הקבועים.
רק מי שמנותק מהדורות היהודיים שעבורם בית כנסת היה משוש חייהם ובית היוצר לנשמתם לא מבין את גודל הקרבן שבסגירת בתי הכנסת.
ובכל זאת, בתי הכנסת נסגרו, ורוב היהודים המתפללים ככולם, נמנעו מלהגיע אליהם, כי כך הורו רבותינו. אלא שבמקום להעריך את גודל הקרבן ולהבין לרוחם, פתחה תזמורת ההסתה במלוא התנופה את הניגונים המוכרים.

ב”ה                                                                                                         מרדכי דוד נויגרשל
שמחת ההודיה או לשמחה מה זו עושה
תרועות שמחה במחנה!
מספר הנספים במגפה קטן באופן בולט ומשמעותי מהתחזיות
במיוחד בולט הדבר נוכח המספרים הנוראים הזורמים מכל קצות העולם.
ועוד יותר בולט הדבר כשמשווים למדינות שסדר גודל של אוכלוסיותיהן דומה לזה שלנו. ולעומת זאת מספר הנספים שונה מהותית.
ואולם קול תרועה זה צורם לאוזן היהודית עד מאד. ומכמה סיבות.
1.      בזמן שאנשים מבכים על מתיהם אין מקום לתרועות שמחה. בזמן מלחמת המפרץ הראשונה עת נפלו תילי תילים של טילים ולא גרמו לאבדות בנפש יצא כותב שורות אלה ברחבי הארץ בקול צלצלי שמע ובקול צלצלי תרועה לפרסם את ניסי ה’. פנה יהודי נכבד ומוכר והוכיח את הכותב על פניו ואמר: אנשים יושבים בבתי מלון שפונו עבורם ומבכים את רכושם שאבד – אין זה זמן לצאת בקולות שמחה ולו גם על הצלת הנפש. חזון למועד.
נהניתי מרגישות זו וחשבתי כי יש לאמצה. קל וחומר כשלא מדובר בנזקי רכוש בלבד.
2.      כל אדם שנפטר הוא עולם מלא הרי מחללים יום כפור ושבת על מנת להאריך חיי אדם ישיש ולו לזמן קצר.
3.      הרמב”ן בפירושו לפרשת שופטים כותב: הכהן המשיח מכריז לפני היוצאים למלחמה בסיכום נאומו: “כי ה’ אלוקיכם הוא ההולך עמכם להילחם לכם להושיע אתכם”… ואמר להושיע אתכם כי לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה כי רוצה ה’ את יראיו את המיחלים לחסדו. כי אפשר שינצחו במלחמה ויפלו מהם רבים כדרך המלחמות אבל כשה’ הולך עמכם יצאו למלחמה ולא יפול מהם אחד. וזהו שבכה יהושע כשבמלחמה על העי מת אדם אחד, והרי מזוית ראיה צבאית אין הדבר גורע כי-הוא-זה מתפארת הנצחון? אלא שאם ה’ הולך לפניהם בגילוי פנים איש לא אמור ליפול.
בזמן גילוי פנים השגחת ה’ מתגלית באופן מוחלט, ולא רק באופן סטטיסטי. אכן, גם כשבאופן סטטיסטי רואים הצלה, רואים את יד ה’ וחייבים להודות, ולהתמלא רגשי הכרת הטוב. אך יחד עם זה יודעים שעדין נמצאים בתקופת הסתר פנים.
מי יתן ובמהרה נזכה לגילוי פני ה’ באופן מוחלט ויתקיים בנו הפסוק “כי ה’ אלוקיכם הוא ההולך עמכם… להושיע אתכם כדבר הרמב”ן.

ב”ה                                                                                                         מרדכי דוד נויגרשל

מצוה לשמוע לדברי חכמים, גם בזמן מגפה

אנחנו לא מאמינים לאף אחד מהדוברים הרשמיים, והרשמיים למחצה! כי לכל אחד יש את הנגיעות שלו, ובחלק מהמקרים, את המגבלות המולדות שלו, ואת הפחד ממה יגידו. חיבור של שלושת הדברים האלה יוצר בדרך כלל  טמטום מערכתי.
אנו מתנהגים לפי התורה האומרת “מצוה לשמוע דברי חכמים”. בציות לכללים, אנו מקיימים מצווה. האפקטיביות של הכללים מבחינה רפואית ואחרת איננה מענייננו. מצווה – ותו לא. ההשפעה של עצם קיום המצווה, ותוספת הקדושה שקיום מצווה כזו מוסיף, יש לה השפעה גדולה לאין ערוך יותר מאשר המיגונים האמיתיים או המטופשים (מחק את המיותר) שאנו נוהגים בהם (כאמור, לא בגלל שאנו חושבים שאנו צריכים מיגון, ושאנו מאמינים שאם אכן צריכים המיגון הזה אכן ימגן). ולכן, כל הגיוסים שמגייסים דוברים חרדים למיניהם להטיף להיענות לכללים בגלל שהם הצלת חיים, מתנפצים על הפגנת שמאל אחת שעוברת בשתיקה, על ישיבת ועדת כנסת אחת שבה יושבים צפופים ומשתחוים עוד יותר צפופים. נראה כי יוצרי התקנות עושים הכל כדי שלא נאמין בהם…
במקום כל המלל המאיים והמוגזם לטעמם של רבים, יש לתת שיעורים על אמונת חכמים….
ואם ישאל אדם הרי גם החכמים יודעים שכל הכללים מפוקפקים, וכי במקומות אחרים אינם נאכפים, מדוע אפוא מורים הם באופן פסקני לציית להם, ולו גם במחיר ביטול תפילות במנין?
לנו, האנשים מן השורה, חיילים פשוטים בצבאו של הקב”ה, אין זה משנה כלל מדוע אומרים רבותינו מה שאומרים, ומורים מה שהם מורים. אך מי שבכל זאת רוצה לקרב את הדברים אל הדעת, ידע שאצלינו אפילו ספק ספיקא של פיקוח נפש דוחה שבת ויום כפור. גדולי ישראל לוקחים זאת בחשבון, וקבעו שיש לנהוג לפי הכללים, מטופשים ככל שיהיו, אכזריים ככל שיהיו, ומעוררי חוסר אמון ככל שיהיו.
דווקא בימים אלה נשמעות אי הבנות בנושא אמונת חכמים. ננסה להבהיר מעט את הסוגיא.
הרב דסלר נשאל על אודות גדולי ישראל והנהגתם בתקופת השואה. שאלה שנשאלה בעקבות מלעיזים שהעזו להרים קולם נגד גדולי ישראל והנהגתם בתקופה הקשה ההיא.
מכתב תשובתו של הרב דסלר המופיע ב”מכתב מאליהו” ח”א עמ’ 75 הוא שיעור מאלף.
תחילה כותב הרב כי שאלה כזו אינה ראויה כלל להתיחסות. ולולא שידע כי לא עלתה השאלה בדעתו של השואל, אלא ששמע אותה ממקורות אחרים, לא היה מתיחס. כלומר, התייחסות לשאלות מסוג זה עלולה ליצור רושם כאילו באמת יש כאן שאלה.
ב. הרב מתאר את גדולי ישראל גדלות דעתם ועומק הרצינות בה היו דנים בשאלות הנוגעות לכלל ישראל. כלומר, לפני שאדם מעז לפתוח פיו ולומר ביקורת שיכיר את אלה שאליהם מופנית הבקורת הכירות בלתי אמצעית
ג. הרב עובר לדבר על נס פורים. המן דורש שישתחוו לפניו, כולם כורעים ומשתחווים מלבד מרדכי, ולא די שמפר את הדרישה אלא שעושה זאת בצורה פומבית, אפשר לומר – פרובוקטיבית. המן כועס ומחליט עקב התנהגותו של מרדכי להשמיד את כל העם היהודי. ב”מסיבת העיתונאים” שבו מודיע המן על תוכניתו הוא מסביר כי התוכנית תוכננה עקב התנהגותו של מרדכי.
באים למרדכי ואומרים לו: ראה מה גרמת…
מה היינו מצפים ממרדכי? מה אמורה היתה להיות תגובתו?
–          או שיאמר “חטאתי עוויתי פשעתי וטעיתי” או שיאמר: “אכן, התנהגותי גרמה לכך אך אין עצה ואין תבונה כנגד ה'”.
מרדכי לא אומר לא זאת אף לא זאת.
מרדכי אומר: היודעים אתם מי אשם בגזירה? – אתם!
אומרים הם לו בתמהון: והרי אנחנו משתחווים כל הזמן?
אמר להם: אין כל קשר. זוכרים אתם לפני כתשע שנים היתה סעודה שאני הוריתי לא להשתתף בה, ואתם השתתפתם. לכן באה הגזירה.
הבה ונבדוק, אומר הרב דסלר, מי צודק, ההמונים המאשימים את מרדכי, עקב התנהגותו הפורבוקטיבית? או מרדכי המאשים את המשתתפים בסעודת אחשוורוש לפני עידן ועידנים?
כשבודקים את הטיעונים מבחינה שכלית אין ספק שמרדכי טועה ומטעה וההמונים צודקים.
א.      אין כל קשר בין ההשתתפות במשתה אחשוורוש תשע שנים לפני שנגזרה הגזירה לבין גזירת המן. אם בכלל, ההשתתפות, שאולי היתה אסורה, עשויה לגרום לקירוב לבבות ולא לשנאה.
ב.      יש קשר ישיר בין התנהגותו של מרדכי לגזירתו של המן שהגיעה כתגובה.
ג.       מי יודע את סיבת גזירת המן יותר ממנו עצמו? והוא הרי אומר בפה מלא כי התנהגותו של מרדכי הובילה אותו להחלטה לגזור את הגזירה .
ד.      מי אומר שמרדכי לא אשם? – מרדכי עצמו, והוא הרי נוגע בדבר
ה.      מי אומר שההשתתפות בסעודת אחשוורוש היא הגורם? מרדכי. והוא הרי צריך למצוא דרך “לצאת מזה”. הדרך שמצא מאד לא משכנעת…

ובכל זאת, אם היו מקבלים את מה שהשכל מחייב, ולא היו חוזרים בתשובה על ההשתתפות הארכאית לכאורה הנ”ל היתה הגזירה יוצאת לפועל. אבל, ההמונים הבינו כי אם גדול הדור, מרדכי היהודי אומר – הוא יודע מה שהוא אומר, כי יודע  הוא מה מתרחש מאחורי הקלעים וכיצד עובדים הדברים באמת בצורה שלא באה לידי ביטוי במבט שטחי על פני השטח. הם שמעו בקולו וחזרו בתשובה והשאר – ידוע.

אחרי שהרב דסלר כותב את הנ”ל הוא כלל לא חוזר לשאלה אודות גדולי ישראל והנהגתם בתקופת השואה. – אין צורך.

ואם יאמרו: אבל לא מעדכנים אותם כמו שצריך?
אין לנו אלא לחזור ולצטט את דברי הגר”א בפירושו לספר משלי. ציטוט שהבאנו כשכתבנו בנושא זה ערב בחירות.
הפסוק אומר: “קסם על שפתי מלך, במשפט לא ימעל פיו” (משלי ט”ז ט’) אומר הגר”א בפירושו: “הדבור של מלך הוא כמו קסם, כי אף שמרמים אותו יקרה ה’ בפיו דבר כדי שיהא משפטו אמת וזהו במשפט לא ימעל פיו. והענין: מאן מלכי רבנן ששפתותיהם כמו קסם אף שיטעו לפי השאלה מכל מקום “במשפט לא ימעל פיו” כלומר בדין עצמו לא יטעו כי בסוף יתגלה כי פסקם אמת” ואין צורך להוסיף ולו גם מילה אחת. את ההשוואה לזמנינו ואת התשובה לכל אלה ששואלים למה בהתחלה אמרו כך ולא אחרת – יענה לעצמו כל אחד לבד.

ב”ה                                                                                    מרדכי דוד נויגרשל
אין לנו אחות בבית המלך…
משהו לא ברור
הלכנו לבחירות בחרנו באנשים “שלנו” ומאז אנו רגועים כי “אחות לנו בבית המלך”.
והנה הגיע משבר שכל מנהלי המאבק בו הם “משלנו”.
שר הפנים, האחראי על הרשויות המקומיות – “משלנו” – מנהיג ש”ס ומיסדה האיש שכולנו סומכים עליו.
שר המשטרה, האחראי על אכיפת החוק – “משלנו” – ימני מסורתי בוגר ישיבה תיכונית (נתיב מאיר)..
שר הבריאות, האחראי על יצירת ההנחיות ועל בריאות הצבור – ודאי וודאי שהוא “משלנו”.
ראש הממשלה, אהוב לבו של הצבור החרדי, הוא כמעט “משלנו”… הרי שכבנו, ועדיין אנו שוכבים, על הכביש בשבילו…
אז מה קורה?       
מדוע אחרי הכל, הצבור מרגיש גם עכשיו, ועכשיו במיוחד, שהמערכת השלטונית נגדו, ורק נגדו, ודווקא נגדו?
הן ההנחיות, הן חלק מהעיריות, ובוודאי המשטרה?
מדוע בכל זאת רודפים במצח נחושה אחרי מפירי החוק בבני ברק, וביד רכה (אם בכלל) אחרי מפירי החוק בתל אביב?
מדוע ההנחיות מתירות הפגנות שאין להן כל השפעה ומשמעות מלבד הוצאת קיטור, ואינן מתירות תפילות???

אולי רוצים לומר לנו שלא נהיה שאננים, כי אין זה משנה ש”אחות לנו בבית המלך”, כי המלך נמצא במקום אחר לגמרי…
אולי רוצים שדווקא התפילות שאנו מתפללים עכשיו ביחידות או במנייני מרפסת תהינה מעומק הלב?
אולי רוצים ללמדנו שתפילה אינה תלויה בדברים שמחוץ לאדם? וכשאין ברירה עליה להתפרץ ממעמקי הלב עוד יותר???
ואם בתפילות עסקינן, תפילות שנאמרות ביחיד, תפילות שגדולי התורה הורו לנו להתפלל איש איש בביתו. קראו נא את השורות דלהלן:
נאמר בתהילים ק”ב “תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה’ ישפוך שיח” ושם בפס’ י”ז – “פנה אל תפילת הערער ולא בזה את תפילתם” מהי “תפילת הערער” המלבי”ם בפירוש המילות שולח אותנו לירמיהו פרק יז פס’ ו’ שם נאמר “והיה כערער בערבה” ורש”י מסביר – ערער – עץ יחידי. כלומר, פנה אל תפילת הערער – אל תפילת היחיד “ולא בזה את תפילתם”… והפסוק הבא: “תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא יהלל י-ה”…
ובזהר (בראשית כ”ג ע”ב) נאמר שסגולת אמירתו של פרק זה היא להעלות את כל תפילותיו…
כמובן, שההלכה קובעת שיש להתפלל בצבור ואין מקום ליזום תפילה ביחיד על חשבון תפילה בצבור, אך אם נגזר עלינו להתפלל ביחיד נדע ש”לא בזה את תפילתם”.

ב”ה                                                                           מרדכי דוד נויגרשל
ההחמצה הגדולה
באחת ההזדמנויות שאל נשיא ארה”ב רוזבלט את ראש הממשלה הבריטי וינסטון צ’רצ’יל: איך נכנה את המלחמה הזו (מלחמת העולם ה-2) ענה לו צ’רצ’יל: “המלחמה המיותרת”. ואכן לא היתה בהיסטוריה מלחמה כה גדולה שכה הרבה הזדמנויות היו למנוע אותה כל כך בקלות.
חוששני שאת “מלחמת הקורונה” נוכל לכנות “ההחמצה הגדולה”.
ונסביר:
עם פרוץ המגפה והתפשטותה ברחבי העולם, שכל העולם נעצר וכל הטכנולוגיה עמדה במלוא עליבותה מול יצור קטנטן ששיטה בכולם. היתה התעוררות גדולה. העולם החל לראות את אפסות האדם והפסוק בישעיהו “ושח גבהות האדם” הומחש בכל פרמטר. גם אצלנו דברו דיבורים מסוג זה. היתה התעוררות, הן בענייני בין אדם לחברו, והן בענייני בין האדם למקום.
היה נראה שהשטן נמצא בתקופה קשה, וכי מלאכי השרת נמצאים בשעתם היפה ביותר.
איך קרה שהכל התהפך?
איך קרה שבמקום שהשיח הצבורי יהיה “נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה”, “ואהבת לרעך כמוך”, וכד’ זלג השיח לשיח של שנאה והשמצות והכפשות וקטרוג הדדי?
גם אנו בדלית ברירה נגררים לשיח הזה הן במגננה והן במתקפת נגד…
אם חשב מישהו שהשטן יוותר בקלות – הנה התשובה.
חשש גדול הוא שהוחמצה השעה. ואז השכינה בוכה ואומרת: “לשוא הכיתי את בני מוסר לא לקחו”…
מעולם לא היתה הזדמנות כה גדולה לתיקון כה רחב בזמן כה רגיש שהוחמצה בצורה כה טפשית.
אולי עוד אפשר לתקן…
ב”ה                                                                           מרדכי דוד נויגרשל

טומאת צרעת, תלמידי ר”ע, קורונה, ואהבת לרעך כמוך ושורש הנשמה

בימי ספירת העומר אנו אבלים על המתים במגפה שבה מתו תלמידי רבי עקיבא. המגפה ההיא פרצה כיון שלא נהגו כבוד זה בזה. אותו רבי עקיבא שתלמידיו עבורם הקריב את כל חייו והתנתק ל-24 שנים ממשפחתו, מתו, הוא שאמר “ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה”, והצרוף בין שני הארועים – מות התלמידים והשגבת ענין “ואהבת לרעך כמוך” על ידי אותו תנא, ודאי אינו מקרי.
בימי ספירת העומר קוראים בתורה על טומאת צרעת לסוגיה. טומאה המגיעה לאדם על שלא נהג כבוד בחברו ודיבר עליו לשון הרע.
הגמרא במסכת ב”מ (פ”ה ע”א) מספרת על מחלוקת שהיתה בכל העולמות. הלכה היא שאדם נחשב כטמא טומאת צרעת כשיש לו שני סימני טומאה: בהרת ושער לבן. על הבהרת להופיע לפני שמופיע השער הלבן. שאם השער הלבן הופיע קודם אין כאן ראיה שהשער הלבן נובע מטומאה שהרי בני אדם מזקינים ושערם מלבין. ולכן אם השער הלבן קדם לבהרת אין כאן אלא סימן טומאה אחד – הבהרת,  ואין די בסימן טומאה אחד להכריז על האדם כמצורע וכטמא. ולכן אם שער לבן קדם לבהרת – טהור, בהרת קודמת לשער לבן – טמא.  ספק מאי? קוב”ה אומר טהור ומתיבתא דרקיע אומרים טמא. אמרו: מאן לוכח? – רבה בר נחמני שבקי בנגעים, ורבה אמר טהור…
וקשה הרי “חזקה” היא הוכחה מדאוריתא והרי האדם הזה היה בחזקת טהור ומדוע לא נעמידנו על חזקתו? אומר תוס’ שמדובר באדם שהיה טמא בצרעת ודאית ועמד להיטהר ועתה הופיעה אותה צרעת מסופקת והשאלה היא האם “מחזיקים מטומאה לטומאה” כלומר האם העובדה שהיה טמא בטומאת צרעת אחרת הופכת אותו לאדם בחזקת טומאת צרעת או שאין כל קשר בין הטומאה הקודמת לטומאה החדשה והוא אינו נחשב בעטיה של זו הקודמת בחזקת טמא.
אמר הרבי מקלויזנבורג  ה”שפע חיים” זצ”ל:
מה השאלה אודות מעמדו של האדם המסופק, הרי צרעת באה על לשון הרע, ואדם לא נולד מדבר לשון הרע, אם כך הריהו בחזקת טהור מצרעת?
אמר הרבי: זו היתה בדיוק הסיבה שרבה בר נחמני אמר שהוא טהור. שכן העמידו על חזקתו.
אבל במתיבתא דרקיע אמרו: אתה, רבה בר נחמני, רואה אותו מהרגע שנולד, לפי זה הריהו באמת בחזקת טהור, אך אנו מכירים אותו מהגילגולים הקודמים. וכיון שכך הוא בכלל לא בחזקת טהור שהרי דיבר לשון הרע בשפע טרם שנולד בפעם הזאת, הריהו אפוא בחזקת טמא… לעומתם הקב”ה אומר טהור כיון שמכיר את שורש הנשמה ושורש הנשמה תמיד טהור…
בימים אלה, ימי מגפה, שמכה בכל העולם, וגם בנו, אנו נזכרים במגפה ההיא שהכתה בתלמידים שלא נהגו כבוד זה בזה.
הרבה מהעברות שבין האדם לחברו נעשות בסתר, כלומר הרחק מעיניו של החבר הנפגע, כשאדם מדבר לשון הרע אין הוא עושה זאת בפניו של החבר (אדרבא, לגבי אבק לשון הרע נאמר כי אם אמר בפניו – מותר כיון שאז יאמר זאת בצורה שלא תפגע בו כמו שמסביר הח”ח)  הוא מדבר אודות החבר מאחרי גבו ובכך עובר גם על ארור מכה רעהו בסתר… ונאמר “כל מי שעובר עבירה בסתר נפרעים ממנו בגלוי”. טומאת צרעת היא הדוגמה לכך. הרי כשאדם מצטרע צריך לבודד אותו מהחברה ואז כולם יודעים שהוא מצורע והוא עצמו צריך להזהיר את המתקרבים שנאמר “וטמא טמא יקרא”… פתאום כולם יודעים שפלוני נמצא בבידוד…
והנה במגפה זו שאנו נמצאים בעצומה, נגזרה גזרת בידוד על כולנו.. כולם מבודדים מכולם… ובעיצומה של הפרשה – מגיעים לקרוא בתורה פרשת נגעים… ואנו מסתכלים ימינה ושמאלה ושואלים מגפה כזו שמקיפה עולם ומלואו, כיצד ניתן להרפא ממנה?
נאמר שביום ל”ג בעומר חוגגים כי אז פסקה המגפה… וקשה מה השמחה? הרי כולם מתו? וכי זה נקרא שפסקה המגפה. זה לא מכבר ציינו את “יום שחרור אושוויץ” ואנו זעקנו כי זו הגדרה מקוממת וכי אושביץ שוחררה? הרי כשהרוסים הגיעו לאושוויץ לא מצאו שם אלא בודדים שהיו חולים מכדי לצעוד במצעד המוות הרי הגרמנים הספיקו להרוג כמעט כולם? ואת אלה שלא הרגו הובילו במצעד מוות נורא להמשך הרצח, את מי אפוא שיחררו כשכבשו את אושוויץ? וכי זה נקרא שחרור? הוא הדין בעניינו של רבי עקיבא, כיון שכבר לא היה את מי להרוג כי כל התלמידים מתו, לשמחה מה זו עושה?
השמחה לא נבעה מסיום המגפה אלא מהעובדה שרבי עקיבא לא נשבר, הרי אדם כזה שעמל 24 שנים בניתוק מוחלט ממשפחתו להקים את אימפריה של תורה והנה הכל מתמוטט וכולם מתים, עלול היה להשבר ולהתיאש, הנס היה שרבי עקיבא לא נשבר, אלא התחיל מחדש ובא “אצל רבותינו שבדרום” והנחיל דרכם את התורה לכלל הדורות לנצח. על זה אנו שמחים.
רבי עקיבא לא נשבר כי ידע שיש דרך לפתור מכאן ולהבא את הבעיה, במקום “לא נהגו כבוד” יקבעו עמוק בליבם ש”ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה”.
בימים אלה שאנו נמצאים בעיצומה של מגפה ואנו מבודדים ואנו בימי האבל על תלמידים שלא נהגו כבוד זה בזה, וקוראים פרשיות טומאת צרעת הבאה על לשון הרע. יכולים אנו לשמוח אם אכן נדע ונבין את אשר לפנינו ושיש בידינו לתקן. ויודעים אנו כי ביכולתנו לתקן כמו שלימדנו הרבי מקלויזנבורג על הגמרא הנ”ל הדנה בספק טומאת צרעת – שורש הנשמה היה טהור ונשאר טהור, יש אפוא על מה לבנות…

ב”ה                                                                                                         מרדכי דוד נויגרשל
הקורונה בארץ ובעולם ויד ה’ המתגלית בהצלת היהדות בארץ ישראל
במוצאי יום הבחירות מועד ג’ השתררה בקרב צבור היראים אוירה מסוימת של שמחה. אמנם מתונה, אמנם מסויגת, אבל בכל זאת שמחה. מהר מאד התברר כי השמחה היתה מוקדמת. המערכת הפוליטית החלה להתארגן למהפך, נראה היה שעומדת לקום ממשלה שכמוה טרם נראתה – ממשלה בראשות אויבי הדת ובתמיכת אויבי ישראל… נראה היה שהכל עומד להתמוטט. הרכבת הממשלה הוטלה על מנהיג השמאל-מרכז, ברחובות הפוליטיים הראשיים הסתובבו זחוחים שני השושבינים הראשיים של התהליך – מר לפיד ומר ליברמן, ונראה היה שמעתה מאומה לא יעמוד בדרכם. רוב בכנסת – יש להם, כיון שאינם בוחלים בצרוף כזה או אחר של הרשימות הערביות. יו”ר כנסת משלהם – יבחר. את סדר היום הם יכתיבו. והדבר הראשון המעשי שעשו היה להחליף את יו”ר ועדת הכספים שאיש לא הטיל ספק ביכולותיו, באחד משלהם. והדבר הראשון שהכריז הלה, זחוח כמו כל חבריו, היה על בטול התקצוב למוסדות התורה. בהסכם הקואליציוני המסתמן עמדו נושאים כמו גיוס בני ישיבות, פתיחת מרכולים ותחבורה ציבורית בשבתות ובמועדי ישראל, גיור לכל דכפין ועוד, נראה היה שתקופת החושך של ממשלת שינוי-מפד”ל-שרון בה לפחות היתה מפד”ל בקואליציה, עומדת להיראות כתקופת זוהר ליהדות לעומת החשיכה שעומדים אלה לחולל. יחד עם זאת נראה היה שראש הממשלה מר נתניהו מורד מכסאו באופן לא הולם ולא מכובד ובודאי לא ראוי למי שכיהן כל כך הרבה שנים כראש ממשלה מצליח.
ואז הגיעה הקורונה ובאבחת נגיף אחת הכל התהפך.
לולא היינו רואים בעליל את מפת החולים בעולם ועמה את מפת הנפטרים. היינו מניחים ללא ספק שמדובר באיזו המצאה פנטסטית, ולכל הפחות הגזמה מעבר לכל פרופורציה של “הקוסם מבלפור” וחבריו החרדים שנועדה לאפשר בסופו של דבר את המהפך הפוליטי הבלתי צפוי שהתרחש ועודנו בהתהוותו.
ככל שחזיון הקמת הממשלה שאיש לא צפה אותה קורם עור וגידים, ומגלה עוד ועוד פרקים ייחודיים ובלתי מתקבלים על הדעת. נוטה כל אחד ואחד לשגות בדמיון שמא ואולי סיפור הקורונה בכל זאת נופח על ידי ראש הממשלה לאפשר תהפוכה פוליטית כזו. וכשחושבים על המתרחש אצלינו בפועל בהשוואה לתחזיות הרגשה זו מתחזקת (אמר מנהל אחד מבתי החולים. כי היו שלש תחזיות, אופטימית, ריאלית ופסימית, והמציאות טובה פי 40 מהתחזית האופטימית…) ואולם כשמחשבה זו כמעט קונה אחיזה בדעתנו נזכרים אנו שוב במה שקורה בעולם והיא נשללת על הסף.
שלילת האפשרות האמורה אינה גורעת כי-הוא-זה מהיות התרחיש הפוליטי בלתי צפוי לא הגיוני וללא תקדים וכמעט פלאי.
כיון שכך, הרי מדובר ללא ספק בסייעתא דשמיא בלתי רגילה וגלויה לעין כל מתבונן. יושב בשמים הוביל את אלה שראו בעיני רוחם את עצמם מחריבים את עולם התורה והיהדות עד גבול “הארץ המובטחת” כביכול, וכשהיתה מטרתם בהישג יד, הפך להם את הקערה על פיה. ככל שברור כי לולא הנעשה בעולם, כולם היו אומרים שאין אפשרות שאירוע כזה יקרה בלי תכנון, כך ברור שכשהתרחש הדבר, וכאמור, לא יתכן שתוכנן על ידי אדם, מדובר בנס גלוי!!!
מי יוכל לומר שהתהליך הזה היה טבעי?
ובמיוחד לאור העובדה, שבשעה שכל מרכיבי הקואליציה המתהווה מתכתשים אלה באלה, יושבים להם נציגי הצבור החרדי שקטים ושאננים איש על משרדו ואיש על ענייניו.
תופעה מופלאה זו מסבירה היטב את הקצף התקשורתי כנגד הצבור החרדי בתקופת שיא המגיפה. הם היו חייבים לתעל את הזעם והתסכול וחוסר האונים שלהם על כי קרבנותיהם חמקו ממלתעותיהם ברגע האחרון באופן כה פתאומי ופלאי.