האימה החילונית והחמלה

הקו המשותף העובר כחוט השני בין כל מה שנאמר על החרדים, הן על ידי אנשי תקשורת והן על ידי פוליטיקאים, הן על ידי סתם עמך והן על ידי מומחים אקדמאים, הוא שאין הם מכירים את הצבור החרדי עליו יש להם בקורת כה נוקבת, ולו גם הכרות שטחית מינימלית, וגם לא עשו כל מאמץ כנה להכירו. קל וחומר שלא ניסו לעמוד במקומו ולהרגיש ולו במעט את רגשותיו. אנשים נורמטיבים בדרך כלל שמתמלאים חמלה נוכח כל מצוקה, לא מעלים בדעתם למסוך מעט חמלה במערכת שיקוליהם בטרם יצאו בשצף קצף להילחם.
אנו מצידנו לא חדלים להכריז, לבקש, להתחנן ולקרוא בקול גדול: טעמו וראו…
ואולם, הניכור אינו חד סטרי. אם כנים אנחנו, גם אנו חייבים לעשות את שדורשים אנו מהאחרים – להשתדל להבין ולהרגיש את כאביו ומניעיו של האדם החילוני הממוצע כפי שבא לידי ביטוי על ידי דובריו, ויותר מזה – כפי שלא בא לידי ביטוי על ידיהם. כמו שאנו רוצים שהם יבואו לראות מבפנים איך אנו באמת נראים כך נדרוש גם מעצמנו.
ואף כי יש לסייג את הנ”ל שכן אין כאן סימטריה מושלמת כי הצבור החרדי מעצם היותו מיעוט מוכר פחות בנוסף לטבע מובנה שמצניע את אורחותיו והרגשותיו המלאים. ואילו הצבור החילוני רוב הוא ומוחצן עד  מאד, עדין העקרון הנאמר לא זז ממקומו – יש להבין את רחשי לבו של האדם שלפנינו.
אנו נטען כי האדם החילוני הממוצע – זה מהרוב הדומם – אינו שונא חרדים ואינו אוהב אותם באופן מיוחד, הם כשלעצמם אינם תופסים אצלו מקום בראשו. כל מה שהוא רוצה זה לחיות את חייו על פי דרכו והרגליו, הוא חושש מכל מה שנראה לו מאיים על אורח חיים זה.
כשאדם מבחוץ מטה אוזן לטענות הנשמעות נגד החרדים ולהתייחסויות כלפיהם יתמה תמיהה גדולה – אין דבר והיפוכו שלא נאמר על החרדים:
הם עניים מידי וחיים על חשבון אחרים… והם אילי ההון מלביני הכספים ומעלימי המיסים.
הם אינם עובדים… והם אלה שמנסים לשנות את האוירה במקומות העבודה…
הם אינם משרתים ואינם תורמים… והם אלה שבכח רוצים להקים ארגוני הצלה פרטיים לעזור לכוחות ההצלה הרשמיים.
הם לא מתגייסים לצה”ל… והם רוצים להפוך את צה”ל לחרדי…
כשאתה שומע שמאשימים קבוצת אנשים בטענות והיפוכיהם אתה מבין שלא הטענות הן הסיבה להאשמות אלא הרצון להאשים יוצר צורך בטענות
למה רוצים להאשים?
הרצון להאשים נובע מאחת משתי אפשרויות:
1. משנאה
2. מחשש.
1. מי ששונא את השני (כמו האנטישמיים ששנאו את היהודי באשר הוא יהודי) יחפש “מתחת לאדמה” כל מיני האשמות להאשים את שנוא נפשו, במגמה להיפטר ממנו או לפחות להציק לו. מרוב להיטות להציק לא ישים לב שמאשים הוא את שונאו בדברים והיפוכיהם.
2. החושש גם הוא מאשים בדברים והיפוכיהם אך מקור ההאשמות אינו האדם המואשם אלא החשש לעצמו.
 
החילוני הממוצע אינו שונא חרדים, הוא חושש מהם, הם נראים לו מאיימים על ארחות חייו.
אם החרדי לא משתלב במרחב החילוני ומאידך הולך מתרבה ומתעצם החשש הוא שמא ידחוק את רגליו של החילוני וסופו לבולעו. ואם מנסה הוא להשתלב מביא הוא עמו דרישות רבות מידי להתאמת המרחב לאורח חייו. דרישות שכשמתקבלות יוצרות נוכחות לאוירה אחרת ובהמשך יש להן גם השפעה.
אימה יוצרת היסטריה, היסטריה יוצרת אבסורדים, האבסורדים מביאים את יוצריהם לידי גיחוך.
זועקים מדוע החרדים לא מתגייסים. ובו בזמן לוחמים נגד אלה שכן מתגייסים. (מפרים הבטחות ויוצרים אוירה שמקשה על האפשרות לשמר את ארחות חייהם).
זועקים מדוע לא יוצאים לעבוד וסוגרים בפניהם את הדלת במקומות עבודה רבים בטענות מטענות שונות.
שואלים מדוע הם נראים כה שונים ונבדלים, ומאידך מקצינים את ההפקרות…
מאשימים בנסיונות לכפיה דתית ובו זמנים מנסים לכפות חילוניות גם בשטח החרדי הפרטי.
חבר סיפר לי ספור: יום אחד בא לבקר במשרדו המפואר של מנהל מפעל יחד עם משגיח הכשרות של המפעל. המנהל – איש הרצליה פיתוח, מלח הארץ, יפה נפש עם כל המאפיינים. משגיח הכשרות, לעומתו, הוא איש מאה שערים עם כתונת פסים זקן מדובלל וכובע שחור גדול ומכנסים בתוך הגרבים.
מנהל המפעל בשחצנות שבשררה פונה למשגיח ומלהג את המנטרה הידועה: “אתם פארזיטים לוקחים תקציבים ולא תורמים מאומה”.
התערב ידידי ואמר: “סליחה, טעות בידך, המשגיח שלך נמנה על אותו צבור שלא נוטל מאומה מכספי המדינה, לא בטוח לאומי ולא תקציבי חינוך….”
תגובתו של המנהל היתה מדהימה, הוא לא חזר בו לא התנצל לא ביקש סליחה, הוא ישב כהלום רעם, התאדם, נעמד ובגרון ניחר ובאצבע מאשימה מופנית כלפי המשגיח המבועת זעק – “למדבר הלובי… למדבר הלובי… לשם תלכו, מה זאת אומרת לא לקחת תקציבים…”
כך יוצא לו מרצע מן השק. מה אמר למעשה אותו מנהל? הוא אמר: “אנו מעוניינים שתקחו תקציבים, תקחו תקחו כמה שיותר… תהיו פרזיטים… אם לא תהיו הרי לא יהיה לנו מה להשמיץ ולא נוכל להסביר לעצמנו, איך אנו אנשים ליברלים כה פוחדים מכם, מה גם שאם לא נוכל להשמיץ אתכם תגדל השפעתכם ואנא אנו באים”.
כבר בעבר העמד הרוב החילוני מול דילמה דומה:
עם קום המדינה היו בארץ ישראל שש מאות אלף יהודים ושמונה מאות אלף ערבים. אי אפשר בתנאים אלה להקים מדינה שתהיה “יהודית ודמוקרטית” כאחד. אם דמוקרטית – לא יהודית שהרי יש רוב ערבי. ואם יהודית הרי אינה דמוקרטית… כדי לשמור על חזות דמוקרטית יש ליצור רוב יהודי. לשם כך יש להביא יהודים רבים. היהודים היחידים שהיו מועמדים לעליה היו יהודי ארצות ערב. ברם יהודים אלה היו בעיתיים – הם היו דתיים!!
עבור המנהיגים היה זה קו פרשת המים, אי אפשר, חשבו, ליצור רוב יהודי דתי, ולהרוס את חיינו החילוניים. מה עשו? – הביאו אותם ועשו כל מאמץ להעבירם על דתם (מעשה שהוא כשלעצמו לא דמוקרטי ולא ליברלי בעליל, כמה מגוחך, מביאים אותם כדי ליצור מדינה יהודית-דמוקרטית ומכריחים אותם לותר על אורח החיים היהודי על פיו חיו מדורי דורות, דבר שאינו דמוקרטי ובודאי לא יהודי).
ואולם הם לא עשו מלאכתם בשלמות, רבים מאותם יהודים שעזבו למראית עין את מצוות הדת החלו ברבות השנים לשוב לשורשי יהדות הם ובניהם ובני בניהם. ושוב מאיימת דת ישראל על שגרת חייו של החילוני הממוצע… וזאת בצד הרבוי הטבעי הלא פרופורציונלי של הצבור החרדי…
מה עושים? במשך שנים פיתחה האליטה הישראלית החילונית חלום שגם נוכח הרבוי הטבעי החרדי הגדול יוכלו לשמור על הרוב החילוני ועמו על אוירת החילוניות וזאת על ידי קואליציה עם “הרוב הערבי השפוי” כמדומה שרעיון זה נטוע עמוק בשורש הקרבה התמוהה שבין האליטות החילוניות לערבים באשר הם. הם חלמו ש”הרוב הערבי השפוי” יחד אתם יפעל ליצירת חזית חילונית אחידה ברת קימא (לשם כך ניתן לגייס את הריבוי הטבעי הערבי כמשקל נגד לזה החרדי…)
והנה בא ה”אביב הערבי” וטרף את הקלפים, מתברר ש”רוב ערבי שפוי” נמצא אך ורק במוחם הקודח של האליטות המדומיינות. הערבי – דתי הוא, ברמה זו אחרת, אך בסך הכל הוא דתי. דבר זה התברר למעלה מכל ספק באירועים האחרונים.
זה שנים עומד העולם נבוך מול מה שמכונה “הקצנה דתית” בקרב המוסלמים. תמיד קיוו שמדובר במיעוט קולני קטן. ואילו הרוב ודאי רוצה ליברליות. בא האביב הערבי והביא את קץ החלום, בבחירות כלליות עם פקוח בין לאומי עומדים המוני בני ישמעאל בכל מקומות מושבותיהם בתור כדי להצביע למפלגות מוסלמיות דתיות כאלה או אחרות… הרוב הערבי איננו אפוא חילוני ליברלי כפי שחשבו. הוא דתי. קיצוני או לא קיצוני, שוחר שלום או מחרחר מלחמה, ודאי אינו פרטנר לשימור האוירה החילונית.
לפתע מוצאים עצמם אותם חילונים ליברלים מאוימים, “מלחמה” להם פנים ואחור. ומכיון שלהאבק נגד הערבים אי אפשר, יודעים הם מראש שאין להם סיכוי, מפנים אפוא את כל האנרגיה והתסכול למאבק נגד חרדים.
איני יודע מה ניתן לעשות עם התובנה הזו. אך כמה נקודות מתבהרות:
1.      אין שנאה! וחבל ליצור אוירה כאילו יש שנאה כזו.
2.      ברגע שנפנים שזה מקור כל הדיבורים השליליים אודותינו, אולי נצליח  להיפטר מהתגובות הלוחמניות והאפולוגטיות שלנו, ולהתיחס ביתר הבנה לחששותיהם.
3.      עצם ההבנה שמדובר בחשש ולא בשנאה תהדוף את אוירת ה”מלחמה” ותיצור אקלים של הבנה מצד איש לרעהו ואולי מעט חמלה הדדית תימסך לשיח הצבורי.