איגרת לבני הישיבות לקראת בין הזמנים

גם מי שבימים כתיקונם עלול ל”זייף” מעט ולזלזל בפרט זה או אחר של הרעיון אליו הוא שייך כשנקרא אל הדגל הוא אמור להוכיח את עצמו.

כך היה בספרד כפי שמעיד רבי יוסף יעבץ שבשעת מבחן יהודים פשוטים ולאו דווקא פילוסופים גדולים לקחו את מטה הנדודים ויצאו לדרך עם כולם.

כמו שעו”ד ד”ר יעקב ויינרוט המנוח כתב בידיעות אחרונות אודות הרגשותיו כששמע תוך כדי עצרת ההמונים שהיתה נגד בית המשפט העליון, את המוני בני הצבור החרדי קוראים יחדיו “שמע ישראל” עצר את רכבו בצד ובדמעות בעיניו הצטרף לאמירה. ולמעשה הביע בכך את שייכותו למה שהוא כינה “השבט שלי”.

ד”ר מאיר דבורז’צקי מתאר כיצד בהגיע יום הכפורים במחנה שטוטהוף גם כאלה שלא היו צמים ביום הכפורים השתתפו במפגן מיוחד במינו. וז”ל:

“וכשהגיע יום הכיפורים בשטוטהוף הוצאו כל היהודים אל כיכר נרחבה של חולות ורוח. עמדו היהודים שורות שורות מדמדומי השחר עד שעה מאוחרת אחרי הצהרים. ולבסוף הביאו להם מרק של בשר גזר ותפוחי אדמה, כה חם וכה מעלה ריח שאנשי המחנה לא ראו כמותו זה שנים, לכל אחד ואחד מלוא הכף לתוך ספל הפח כאוות נפשו. והריח הנפלא של בשר גזר ותפוחי אדמה כה גירה את אנשי המחנה היגעים הקפואים והרעבים זה שנים וכה כבש אותם עד שקשה היה לעמוד בניסיון עודדו האנשים זה את זה לכבוש את היצר לא להיפתות לנוגש המסית להראות לעין כל כי גם ברעב המחנה לא מכרו את יום קדושתם. והיו אחדים בין הנחשלים ותשושי הכוחות שלא עמד בם רצונם ונכבשו לריח המשכר שלא ידעו דוגמתו, כבשו עיניהם בקרקע ואכלו. וכל יתר האסירים, וביניהם גם אנשים שלא היו צמים עד כה ביום הכיפורים, לא נכנעו צמו ועמדו על רגליהם עד צאת הכוכבים והריח המסית נודף מיתמר ועולה…”

מערכות המשפט הכריזו מלחמה על עולם התורה. באופן טבעי כל מי שמרגיש שיכות כלשהי לעולם מיוחד זה מתייצב לצד הנרדפים ומכריז בגאוה “לה’ אני” כדבריו של ישעיהו: “זה יאמר לה’ אני וזה יקרא בשם יעקב וזה יכתב ידו לה’ ובשם ישראל יכנה”. (ישעיהו מ”ד ה’).

בין הזמנים מגיע ורבים הם בני הישיבות ששואלים שאלות הנובעות מלב רגיש.

 נתיחס לכמה מהן:

יש האומרים: נכון אנחנו לומדים תורה ולימוד התורה מגן כמו שאומר רבנו חיים מוואלאזין בנפש החיים שער ד’ פרק י”א:

“והאמת בלתי שום ספק כלל שאם היה העולם כולו פנוי לרגע אחד מהעסק וההתבוננות שלנו בתורה היו כל העולמות העליונים והתחתונים לאפס ותוהו ח”ו, וכן ריבוי אורם או מיעוטו הכל לפי רבוי עסקנו בה או מיעוטו ח”ו” כלומר לימוד התורה שלנו מחזיק את העולם.

וכתב רמח”ל בדרך ה’ חלק ד’ פרק ב’ שהקב”ה ברא השפעה שהיא “מעין אמתת המצאו” וקשר אותה בלימוד תורה, בהגיון ובהשכלה (הגיון – קריאה, השכלה – הבנה) ומי שהוגה בתורה מושך מקצת מאותה השפעה. ומי שמשכיל בה מושך הרבה. ואינו דומה מי שמשכיל בה הרבה למי שמשכיל מעט.

ומכאן אנו מבינים מדוע צריכים דווקא בני ישיבות צעירים שתורתם אמנותם וכוחם במתניהם ושכלם צלול ויכולתם הלימודית גבוהה.

כי אנשים שואלים, ניחא צריך לומדי תורה, מדוע שלא נסתפק בכמה יהודים מבוגרים שממילא לא מתאימים לשדה הקרב. שישבו בכולל בעלי-בתים או שיאמרו תהילים. והנה התשובה דוקא  אותם צעירים שעליהם נאמר “כחיצים ביד גבור כן בני הנעורים” הם הם הנדרשים ללימוד וכמו שכתב רבי יצחק אריאלי זצ”ל שהיה מרבני ישיבת מרכז הרב בספרו “עינים למשפט” על בבא בתרא דף ח’ כשדיבר על גיוס בני הישיבות “וכ”ש צעירי הצאן” שצריכים לשבת וללמוד.

אשר על כן שואלים הצעירים. מדוע לא מבטלים את בין הזמנים בזמן מלחמה?

התשובה היא שאכן בזמן מלחמת יום הכפורים שחלה בבין הזמנים של חודש תשרי רצה רבנו דוד פוברסקי לבטל את בין הזמנים בישיבתו ישיבת פוניביז והרב שך התנגד. ובישיבת פוניביז בוטל בין הזמנים כי הרב שך ביטל דעתו בפני הרב פוברסקי שבו ראה הרב שך את ראש הישיבה המבוגר יותר. ואילו בשאר הישיבות ששמעו לקולו של הרב שך לא בטלו את בין הזמנים. משום שכל רעיון בין הזמנים הוא להתחיל מחדש לאחר מכן בכוחות רעננים ואם יבוטל בין הזמנים ייפגע הזמן שלאחר מכן. ואם היה מקום לבטל את בין הזמנים היה צריך לבטלו תמיד שכן גם שלא בשעת מלחמה הלימוד הוא שמחזיק את העולם כנ”ל.

ואמנם גם בבין הזמנים יש ללמוד כמו שאכן קורה בכל רחבי הארץ בישיבות בין הזמנים ובמסגרות חילופיות למיניהן.

וכשם שאת הדרך לקיים חיל אויר מתווים מפקדי החיל, והמומחים לדבר וכך בחיל שריון ובחיל הים ובכל החילות. את הדרך לקיים את עולם הישיבות מתווים ראשי הישיבות.

שואלים איך אפשר להסביר שאמהות של חיילים לא ישנות בלילה ואילו אמהותיהם של בני הישיבות אינן נמצאות בחשש כמו חברותיהן הנ”ל?

השאלה היא שאלה דמגוגית ביסודה.

כי כך הוא מבנה העם וכך מבנה הצבא. הרי בצבא עצמו ישנם עשרות אחוזים מהמגויסים שאינם מסתכנים כמו אנשי מחשבים ובקרה וכבר אמר מי שהיה רמטכ”ל, אהוד ברק, שעל כל חייל קרבי יש תשעה שאינם קרביים. איש לא בא אליהם בטענות: מדוע אינכם מסתכנים, מדוע אמותיכם ישנות בלילה בשקט. כי כך הוא מבנה הצבא וכך הוא מבנה העם. השאלה אינה אם מסתכנים או לא, השאלה היא אם תורמים או לא. ומי שתורם אף שאינו מסתכן אין עליו טענה ובמלחמה זו היה קצין גבוה אחד שתפקידו היה לאמן לוחמים ומקומו היה אי שם בעורף וחם לבו ונטש את משמרתו ויצא לשדה הקרב, הוא הועמד למשפט צבאי שהרי תפקידו היה להיות במקום מוגן ומדוע נטש את תפקידו?

הרב משה צבי נריה, מי שהיה ראש ישיבות בני עקיבא ומי שכונה “אבי דור הכפות הסרוגות” כתב בשנת תשכ”ח בכתב עת שנקרא גווילין מאמר ארוך על “בני הישיבות וגיוסם” וכך פותח הוא את המאמר:

“למראה ההסתערות הזועמת למשמע הדיבורים הבוטים המעליבים על בני ישיבות מתקבל הרושם שפתאום פרחה מראשיהם של רבים כל ההיסטוריה הישראלית. פתאום נשתכח דבר הפשוט והידוע לכל כי עוד בטרם היות לנו מדינה בטרם היות לנו צבא לא חסרו לעם ישראל למדינה בדרך בנים שמסרו נפשם בכל עת מבחן על קיום האומה, על כל היקר והקדוש לה. בנים חיילים אלו צמחו ועלו אך ורק באוהלי תורה שם גדלו והתפתחו ומשם שאבו את העוז ואת האומץ. העם לדורותיו ראה בבני תורה חלוצים מתנדבים המוותרים על יתרונות חומריים פרטיים ומקדישים עצמם לערכים רוחניים שנשמת האומה תלויה בהם. ראה אותם כחיילים ומשום כך דאג לצורכיהם לכלכלתם והעניק להם תנאי קיום למען יוכלו למלא את משימתם כהלכה”.

ואחר דיון ארוך בנושא מסכם הוא את דבריו בסוף המאמר וכותב:

“יהא ברור, בני הישיבות בזמננו אינם רואים את שחרורם כזכות אלא כחובה, וגם אם אצל חלק מהם הופכת הדחייה לשחרור לא משוחררים הם אלא משועבדים הם למשמרת הקודש בישראל. כל זמן שהם ממשיכים בלימודם בגיוסם לתורה אין מגייסים אותם לצה”ל כדרך שאין מגייסים חייל שבחיל רגלים לחיל האוויר

לצערנו אין לנו עודף של בני תורה אין לנו עודף של חלוציות רוחנית עם כל מאמציהם המרובים של ראשי הישיבות לא רבים הם בני התורה הם מועטים פחות ממה שנחוץ אין לימוד תורה שלמה ומגמות חומריות יכולות לדור בכפיפה אחת בהתנגשות שביניהן לרוב יד השואפים קריירה על העליונה ומספר הממשיכים בלימוד תורה בישיבות לא גדול הוא קשה לחנך לחלוציות רוחנית בדור של דחף לרמת חיים גבוהה אם שרדו לנו שרידים נשמור עליהם מכל משמר הם חוצים לנו חיוניים לאומה גם בשעת חירום אפילו כשהסכנות המוחשיות נמשכות תקופה ארוכה ותר אין לפגוע במוסדי דור ודור אשר האומה כולה בנויה עליהם אשר להרוס אותם קל ולחזור בנותם קשה מאוד נדע להוקיר את שבט לוי המוותר על תועלת חומרית כי יודעים אנו להעריך את בני קהת נושאי ארון הברית. ובת קול מכרזת ואומרת אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי”

ונזכור את כל אלה שמסרו נפשם תוך כדי שלמדו תורה כדוגמת המחתרת של מתתיהו גלמן בגטאות שבמסגרתה ישבו אברכים ולמדו יום ולילה תוך שויתרו על תלושי המזון וסיכנו חייהם יום יום למען ה’ ולמען תורתו. וכך היה גם בזמן האינקויזיציה ובזמן גזרות השמד לאורך כל המסע העקוב מדם של יחסים נוראים ביננו לבין הנוצרים והמוסלמים. בני הישיבות לא נולדו היום.

השאלה היחידה שיש לשאול היא שאת היחידות המיוחדות האלה של בני הישיבות תורמים דווקא בני הצבור החרדי וממילא הם מסתכנים פחות?

התשובה היא פשוטה. בימים כתיקונם היה חיל התורה מגויסם מכלל העם ואותם אחוזים (שליש מחייבי הגיוס על פי המדרש של אלף למטה אלף למטה) היו נלקחים מכלל העם. אבל כיצד אפשר לגייס צעיר מקבוץ השומר הצעיר או נער מצפון תל אביב הנראית כמו סן פנסיסקו. ללימוד בישיבה.

המשתמטים מקיום מצוות, ומחיי מוסר יהודי ומחיובי תורת ישראל הם הם המשתמטים האמיתיים והם הם שיצרו את מה שהם רואים כאי שוויון.