“עד מדינה” – עיוותו של מושג העדות

המושג “עד מדינה” עליו מדובר כה רבות בימים אלה הוא מושג נאלח שמקומו לא יכירנו במשפט מתוקן ובודאי שאין לדין תורה שיג ושיח עמו.
בלא כל קשר לנפשות הפועלות ולמקרים הנידונים שלמתבונן מן הצד נראים כמו משחקי ילדים כשמסביב יהום הסער, שענינים כבדי משקל ניצבים על הפרק וכולם דשים בעניינים שוליים ופעוטים. נדון על המושג האמור “עד מדינה” כמות שהוא.
1. המערכת שתפקידה לברר את הצדק מביאה לפני בית משפט עד שעבר תהליך של סחטנות מהסוג שידוע בחברות מפוקפקות, אומרים לו אם לא תספק לנו מידע שיעזור להפליל את חברך שהפללתו עומדת על כרעי התרנגולת, אנו נפעיל נגדך סנקציות קשות המועמד להיות עד נלחץ וכדי לחלץ עצמו מסוחטיו חותם על ההסכם.
2. בבואו לפני בית המשפט יעשה כל שביכולתו “לספק את הסחורה” . שהרי בכל רגע נתון יכולה הפרקליטות להפר את ההסכם ובודאי לומר שהוא בטל כיון שהעד לא קיים את חלקו בעיסקה. ממילא יעשה הכל לרצות את סוחטיו.
3. אם זה לא נקרא “שוחד” מהו שוחד? וכשמדובר שהעד צריך לספק מידע על חברו החשוד בשוחד הרי זו קומדיה של ממש, המדינה משחדת את האחד כדי לדון את חברו בשוחד…
4. איזו מין דוגמא נותנת המערכת לאזרחים עת מסיתה היא להלשין איש על רעהו? כל עוד עשו זאת רשויות המס, הדבר היה מכוער דיו אך כשעושה זאת מערכת הצדק כביכול הרי זה בלתי נסבל.
5. אומרים שאין סומכים על העד אלא שהוא מספק להם מידע שיאפשר להם להביא עדים חדשים ועדויות חדשות נאמנות. והיא גופא מנלן? ערבך ערבא צריך. מה גם שבהרבה מן המקרים סומכים עליו גם סומכים כמו במקרה דנן שמצפים שיספר מה ששמע עת היה הוא עצמו נוכח בפגישות
6. מנסים להאשים את הנאשם בהפרת אמונים על ידי שמדיחים את עד המדינה להפר את האמון שנתן בו מעבידו…
7. במסגרת הסכם עד המדינה מקלים בעונשו של העד הנסחט. וזאת מתוך הנחה שהאשמתו וענישתו של הנידון המרכזי חשובה יותר לחברה מהאשמתו של עד המדינה. מי הסמיכם להחליט זאת, ומדוע הדברים קשורים אם אכן ראוי עד המדינה לעונש מה הקשר בין הפללתו של חברו להתחמקותו מן העונש האם על ידי שעובר עברה נאלחת נוספת ובוגד בחברו הופך הוא לפחות ראוי לעונש?
8. מה הלהיטות הזו לתפור תיק ולהאשים? בדין תורה מצינו להפך. נפסק להלכה שבית דין שמוצא את הנאשם חייב פה אחד ואין מי שיצדיק אותו, הנאשם יוצא זכאי. ומסביר מהר”ל כיון שברגע שאין מי שמצדיק אותו, אין זה “בית דין צדק”… וקשה וכי בגלל דקדוקי מינוח יצא נאשם כה אשם עד שאיש לא מצא פרצה באשמתו ומילים לזכותו, זכאי?
אומר מהר”ל: אין דיין יכול לדון את חברו, כי כדי שידון איש את רעהו חייב הוא להיות מעליו. ואין אדם מעל אדם אחר. בית דין יהודי אינו דן מכח עצמו אלא שלוחי הקב”ה הם. ואת כתב המינוי כתב בתורה. ברגע שאין הם פועלים במסגרת סמכותם באים הם מכח עצמם וכח זה אין בו כדי לאפשר להם לדון את חבריהם השווים להם בכל. והתורה לא האצילה להם סמכות במידה ואינם מוצאים שום צד לצדק את הנאשם.
במילים אחרות, אין תפקידו של בית הדין לעקור את הרע, אלא לקיים “מצוות ובערת הרע מקרבך” במסגרת גדרי המצווה.
לאור המתגלה מול עינינו רואים אנו כמה שמרה תורה שתופעות כאלה של להיטות יתר להאשים אדם לא תקרינה כיון שאין זה כלל מתפקידם של הדיינים להאשים את האדם אלא לפעול במסגרת סמכות שהתורה הקנתה להם ותו לא.
לגופו של ספור לאור ההתנהלות הנינוחה של הנחקר והעד בפרשה, כשלא רואים ולא שומעים לא כעסים זה על זה ולא חששות זה מזה נראה  כי מדובר בהסכם ביניהם משל לארוע שהתרחש במחנה פלשוב שאחד הגרמנים תפס שניסו להבריח תרנגולת למחנה והרג שני יהודים ואחר כך שאל מי הוא זה שהבריח כדי שיהרגנו ואם לא יהרוג את כולם. נער אחד הצביע על אחד ההרוגים… בהיותו ממילא מת לא יכול היה יותר להזיק לו וכך הציל את כל הקבוצה.
נראה שכאן הספור הפוך ושני האישים יודעים שאין בכח הספורים של עד המדינה להוסיף ולו טפת שמן למדורה שגם כך נראית כמו אש של גפרור יותר מאשר מדורה כלשהי של ממש.