“המכון למחקרי בטחון לאומי” ו”השתלבות חרדים בחברה הישראלית”

“המכון למחקרי בטחון  לאומי” שעל יד אוניברסיטת תל אביב הוא מכון יוקרתי העוסק בסוגיות השעה. אחת לשנה עורך המכון כנס ובו מופיעים אישים המכונים “בכירים” ומביעים דעתם בנושאים השונים. בחודש אייר התקיים הכנס הששי של המכון, בין שאר הנושאים הקדישו ישיבה נרחבת לעסוק במה שכינו “השתלבות חרדים בחברה הישראלית” כהכנה לכנס הקימו וועדה שישבה ישיבות רבות וגיבשה הצעות ומסקנות. על חברי הועדה נמנו קצינים בכירים מאד במיל. משפטים ואנשי אקדמיה, ואף לא נציג אוטנטי אחד של עולם התורה. לקראת הכנס פנה אלי יו”ר הועדה והזמינני להשתתף בדיון בכנס ולהביע דעתי בנושא. תחילה סרבתי כיון שאיני נוהג להשתתף בפאנלים שאין בהם ברכה. יו”ר הועדה שכנעני כי מדובר באירוע מכובד ולא מתלהם והסכמתי. לאחר מכן קיבלתי את הסיכום שיוגש לכנס ואת המצגת שתוצג. משראיתי במה המדובר נוכחתי לדעת שאין מדובר במאבק לגיוס בני הישיבות אלא במערכה כוללת לשינוי פני החברה החרדית. לאור זאת חזרתי בי מהסכמתי להשתתף בכנס ונימקתי את סירובי במכתב ארוך ומפורט. עלי להדגיש כי לחלק מחברי הועדה כוונתו טובות אך במאבק לשינוי פני החברה החרדית כל האמצעים כשרים וגם בעלי כוונות טובות מהוים כלי בידי הנאבקים. להלן דף הסכום של המכון למחקרי בטחון לאומי ומכתב התגובה שלי.

‏13 אפריל 2013

השתלבות חרדים בחברה הישראלית
תמצית מסקנות והמלצות צוות החשיבה לקראת הכנס השנתי השישי

כללי
סוגיית גיוס חרדים לצה”ל עולה מידי פעם על סדר היום הציבורי. בתקופה האחרונה תפס הנושא מקום נכבד בשיח הציבורי, כאשר מה שניתן לכנות סוגיית “השוויון בנטל” הפך לאחד הנושאים היותר טעונים והיותר מדוברים גם בתקופת המחאה הציבורית של 2011 וגם בעקבות פסיקת בג”צ לגבי בטלותו של חוק טל. על פי ההסכמים הקואליציוניים של הממשלה החדשה יוגש מתווה חדש לחקיקה בחודשים הקרובים, עליו שוקדת עתה ועדת שרים בראשות השר יעקב פרי.

תמצית זו משקפת עבודה של צוות מומחים ששקד על לימוד הנושא וגיבוש מסקנות והמלצות לקראת הכנס השנתי של המכון למחקרי ביטחון לאומי. עצם ההחלטה לכלול את הדיון בסוגיה זו במסגרת הכנס השנתי מעידה על המחשבה שהמדובר – בהקשר הרחב – בנושא בעל חשיבות רבה לביטחון הלאומי.

בראש הצוות עמד תא”ל (מיל.) מאיר אלרן וחברים בו דר’ שמואל אבן, מר אלכס אלטשולר, דר’ עו”ד יהודה בן מאיר, הרב ישראל כהן, ניצב (דימ.) אריק יקואל, האלוף (מיל.) עו”ד אביחי מנדלבליט, אל”מ (מיל.) דר’ ראובן גל, אל”מ (מיל.) עו”ד גלעד שר, פרופ’ גבריאל שפר, ו-אל”מ (מיל.) עו”ד פנינה שרביט ברוך. הצוות הסתייע רבות גם בגורמים מ-צה”ל. 

הצוות אינו מייצג את דעת המכון ואינו משקף את דעתם של כול חברי הצוות. אדרבא. התגלו במהלך הדיונים המעמיקים חילוקי דעות רציניים, המשקפים דעות שונות ולעתים אף מנוגדות. עם זאת, הכיוון המתבטא בסיכום זה ובמצגת שתוצג בכנס מייצג במידה רבה את דעתם של רוב החברים ומשמש בסיס נאות לחשיבה נוספת.

כמה הארות לגבי הציבור החרדי 

בלי להיכנס להגדרה מדויקת של מי הוא חרדי, ברור שמדובר כיום ביותר מ-12% מהציבור היהודי בישראל, אשר בהנחת המשך ריבוי טבעי גבוה של כ-5% יכפיל עצמו עד 2035. אין המדובר בציבור העשוי מקשה אחת. ההיפך הוא נכון. יש בו מגוון רחב מאד של דעות ומנהגים. אולם המכנה המשותף של רובם הוא שהם חיים בנפרד ובמידה (שונה) של הסתגרות מהקבוצות האחרות בישראל.

עם זאת, ניתן בזהירות להצביע על כך שבשנים האחרונות ניכרת גם מגמה של שינוי ופתיחות, המתעצמת ומתעצבת עקב שורה של גורמים פנימיים וחיצוניים. מגמה חשובה זו מתבטאת, בין היתר, בגידול מספרם היחסי של מועסקים (ובעיקר מועסקות) בשוק העבודה, בגידול של לומדים במוסדות ההשכלה הגבוהה, כולל הכלליים, ובגידול במספר – הקטן עדין – של מתגייסים לצה”ל במסלולים השונים ושל מתנדבים לשירות האזרחי.      

עדין, מצבם הכלכלי של מרבית החרדים אינו טוב וההכנסה למשפחה עומדת על כמחצית מההכנסה הממוצעת של משפחה שאינה חרדית.

הנחות מוצא

1. החברה החרדית יותר מגוונת משנראה למתבונן האקראי. היא נמצאת במצוקה כלכלית ובתהליך של שינוי. תהליך זה גם נתפס על ידי מרבית ראשיה כאיום רציני, המצדיק הקפדה על הסתגרות מול העולם הציוני והחילוני. השאלה העיקרית המטרידה את מרבית הציבור החרדי היא: כיצד ניתן לשפר את מצבו הכלכלי והתעסוקתי.
2. מנגד, בקרב הציבור החילוני המגוון קיימת תחושה של ניכור מול הציבור החרדי. העובדה שיש כיום עשרות רבות של אלפי חרדים צעירים שאינם משרתים בצה”ל אינה מקובלת על החילוניים, כאשר מה שנתפס כ”השתמטות” משירות מבליט את ההפרדה החריפה בין הקהלים ותורם להסתייגות הדדית.
3. קונקרטית, התכניות הרב שנתיות של בניין הכוח של צה”ל מצביעות על צורך גובר בגיוס של חיילים, אותם ניתן לאתר  בעיקר בקבוצות באוכלוסייה ששיעור התרומה שלהם נמוך. מכאן הצורך להרחיב באופן ניכר את שיעור הגיוס מתוך הפוטנציאל של המאתר החרדי.
4. השילוב של שלוש הנחות אלה (בנוסף להחלטת בג”צ) מציב ציווי ברור והכרחי: יש לפעול עכשיו בנחישות לשינוי המצב מיסודו. נדגיש כי שאלת הגיוס אינה עומדת בפני עצמה, אלא משמשת כמנוף לשינוי מערכתי בנושא של השתלבות חרדים בחברה הישראלית בכלל.  
5. למרות שצפויה התנגדות פומבית של המפלגות החרדיות ושל מרבית הרבנים לשינוי הסטאטוס בעניין גיוס חרדים ל-צה”ל, אפשר להניח כי אם התהליך יתבסס על הכרה והבנה של צרכי הציבור החרדי ואורחות חייו, ועל הידברות עמו, יש סיכוי של ממש לגשר על הפער ולקדם את השתלבותם של חרדים בחברה הישראלית. 

התייחסות למתווה הגיוס 

הצוות למד את המתווה המוסכם כפי שנוסח בהסכמים הקואליציוניים החדשים. ההערות להלן מתבססות על הנאמר באלה. המוצע כאן אינו משמש כניתוח מדוקדק של כול הסעיפים, אלא כהצבעה על הנושאים העיקריים הראויים לתשומת לב:

1. כללית, המתווה המוסכם, נכון לעכשיו, הוא סביר בניסוחיו, עונה על הצרכים העיקריים ומאוזן מבחינת השיקולים הסותרים העומדים מאחורי נושא סבוך זה. קבלתו ויישומו עשויים להביא לשינוי חיובי ומשמעותי במגמה הנמשכת זה שנים של גידול במספרם של חרדים שאינם משרתים ב-צה”ל, תוך התחשבות בצרכיו של הציבור הנדון.    
2. מקובל עלינו עניין הפטור המרחיב ל”מתמידים”, גם אם מספרם (1800) נראה גבוה למדי. גם אם יתקבל מספר זה, המייצג מחווה ניכרת לציבור החרדי, חשוב לקבוע בחוק שני נושאים שיעצבו את יישום המתווה. האחד: נכון לקבוע שמספר זה הינו סופי. שנית: צריך יהיה לקבוע במפורש מי יקבע מי הם ה”מתמידים” שיקבלו פטור משירות בצה”ל. הצעתנו היא שמוסדות הלימוד התורניים הם שיקבעו זאת, ע”ס אמות מידה שקופות.
3. הדגש על תמריצים חיוביים לפרט נכון. יש לאזן את התמונה על ידי קביעה של סנקציות כלכליות אישיות ובעיקר מערכתיות, בצד תמריצים תקציביים, שיוטלו על הישיבות בהם לומדים אלה שאינם מוגדרים על ידם “מתמידים”.
4. שאלת גיל הגיוס: יש אמנם לעודד גיוס של צעירים (18-19), ולסמן עבורם תמריצים, ובעיקר לאלה שישרתו את מלוא תקופת הגיוס. לגבי הלומדים, מקובל עלינו גיל 21 כפשרה נאותה, למרות עלותה הגבוהה.
5. ההתייחסות לקיצור השרות ב-צה”ל אינה מקובלת ואינה הכרחית כאן. קביעת אורך השירות צריכה להידון בין צה”ל לממשלה עפ”י צורכי הצבא ושיקולים כלל משקיים. עם זאת, הנושא ראוי לדיון בקרוב.
6. חשוב יהיה לוודא שקיימת התייחסות מחייבת וברורה להכשרה מקצועית לחרדים מתגייסים כחלק משרותם. זאת, על מנת שיובהר היתרון המובהק עבורם בשירות ב-צה”ל ומנגד ש-צה”ל יחויב לדאוג לאספקת שירות חיוני זה למגויסים החרדים.
7. יש להפריד בין העיסוק בהצבת מגויסים ביחידות מחוץ לסדר הכוחות (ימ”לים) לבין השרות האזרחי. ה-ימ”לים הן יחידות צבאיות לכול דבר, שהשרות בהן הוא חובה. בנוסף, האופציה של השירות האזרחי הלאומי חייבת להיות התנדבותי במהותה.
8. יש לשקול הקמת מסגרת-על ל-ימ”לים העוסקים בביטחון הפנים, במתכונת של “משמר אזרחי”. זו אמורה להיות מערכת משולבת המקצה חיילים מסקטורים שונים לגופים המקצועיים (מ”י, כב”א, מד”א, שב”ס וכו’), ואחראית גם לאספקת הצרכים הנדרשים למגויסים החרדים.
9. בנפרד מתבקשת בקרוב התייחסות שונה ומרחיבה בעניין גיוס ל-צה”ל מסקטורים נוספים (נשים, מיעוטים).

סיכום והמלצות מערכתיות

הצוות מדגיש את הכרתו כי שאלת הגיוס ל-צה”ל, עם כול חשיבותה, אינה יכולה ואינה צריכה לעמוד בפני עצמה. לדעתנו מדובר כאן על תהליך כלל לאומי חיוני, המחייב שינוי דרמאטי בהתייחסות המדינה לציבור החרדי, שעשוי מצידו להביא לתמורה בהתייחסות של ציבור זה לחברה הישראלית ול”מרחב הריבוני”.

מכאן נובעות כמה המלצות מערכתיות המחייבות בחלקן חקיקה ובחלקן החלטות ממשלתיות:

1. המשימה הלאומית צריכה להיות הנמכת חומות ההפרדה בין הציבור החרדי לחילוני בחברה הישראלית.
2. היעד הקונקרטי צריך להתבטא ביצירת תהליך של הגדלה הדרגתית אך ניכרת של גיוס חרדים ל-צה”ל.
3. צה”ל חייב לקבל על עצמו, כחלק ממשימותיו הלאומיות, לאפשר גיוס חרדים לשורותיו, הן על ידי מתן הכשרות (אזרחיות) המעודדות תעסוקה והן ידי התאמת המסגרות (גם הנפרדות וגם האינטגרטיביות) לצרכיה הייחודיים של האוכלוסייה החרדית. תהליך כזה יאתגר את צה”ל ואת ערכיו המדינתיים ויחייב התאמות שיאפשרו שירות של חרדים רבים. שאלות חשובות של נאמנות לרעיון הציוני של מדינת ישראל, מקור הסמכות ושירות נשים ביחידות המעורבות  יצטרכו לקבל תשובות מערכתיות ופרקטיות, תוך הידברות והבנה הדדית. 
4. מעבר למרחב ה-צה”לי מתחייבים שני הדגשים עיקריים, שיידרשו תקציבים לא מעטים, אך תועלתם הלאומית עולה בהרבה על עלותם :

                                 א. גיוס חרדים ל-צה”ל ללא הרחבת מעגל התעסוקה לא יצלח. על ממשלת ישראל ליצור במקביל ובהקדם תהליך מואץ של הכשרות מקצועיות, שיאפשרו קליטת חרדים במספרים גדולים במשק. חיוניות התהליך היא רבה ומהווה תנאי להצלחת המהלך כולו. המתווה הנדרש כאן צריך להתבסס על “מודל ההגירה”, כפי שאפיין את הסיוע הממלכתי המסיבי לעולים מברה”מ לשעבר.

                                 ב. מתווה ההכשרה המקצועית צריך להתחיל בבתי הספר ובקרב צעירים חרדים. מבחינה זו יש למערכת החינוך (במובנה הרחב) תפקיד חיוני ביצירת בסיס של השכלה רחבה שיאפשר הרחבה ניכרת של מעגל התעסוקה בקרב חרדים. 

5. כול אלה לא יצלחו אם תהליך קשה אך הכרחי זה לא ילווה גם בהיערכות לאומית פונקציונאלית וגם בהידברות ערכית בין מגזרית ורב ערוצית. זו חייבת להתבסס על קבלת האחר, הכרת ערכיו והבנה ציבורית רחבה כי תהליך של חיבור החרדים להוויה הישראלית הוא אינטרס לאומי עליון.

להלן מכתב התגובה שלי:

ב”ה

לכב’ …… נ”י
שלום רב.

 כיון שאיני נוהג לחזור בי מסיכומים שסוכמו, והפעם עלי לעשות זאת. חש אני בצורך להבהיר את החלטתי שלמעשה נאלצתי בעל כרחי להגיע אליה.

כשהוזמנתי לכנס שהוגדר ככנס סיכום לדיונים קודמים בסוגית “החרדים והחברה בישראל” (שזה אגב חלק משם ספרי העוסק בנושא זה עצמו)   הנחתי כי בדיונים המקדימים ניתנה במה שווה לשני הצדדים – לנציגי החרדים ולנציג מה שמכונה “החברה בישראל” ובאותה רמה של סמכות. וכי נידונו בו הנושאים המהותיים כמו: האמנם בני ישיבות אינם “נושאים בנטל”? האמנם הצבור החרדי ראוי להשפלה זו שיבואו אחרים ויחליטו בענייניו? ועוד.

גם כך לא היה נח לי להשתתף בפאנל דבר שאיני נוהג לעשותו. אך משהובהר לי על ידי תא”ל מאיר אלרן כי תישמר המכובדות לאורך כל הדיון הרגשתי כי עלי להסכים, ועשיתי זאת, אם כי – כמי שכפאו שד.

קבלתי את תמצית הדיונים ואת המצגת שתוצג, והתברר כי טעיתי לאורך כל הדרך.

הנציגים של “החברה בישראל” כללו אישי צבא מהדרג הבכיר ועוד נציגי אקדמיה מתחומים שונים ואילו בין נציגי הצבור החרדי לא מצאתי מלבד אחד או שנים שעונים על ההגדרה הזו.

המצגת כמו גם הסיכומים אינם אלא מסמך כלעומתי באופן מוחלט שההשקפה החרדית המקובלת על כל מי שחרדי מכונה רחוקה מהם כרחוק מזרח ממערב. ואין לומר שלא ידעו זאת כי באחד הסעיפים נאמר כי רוב הרבנים יתנגדו לנאמר והרי הרבנים הם ורק הם המוסמכים להחליט בנושאי קהל עדתם.

כשאני אומר שמאומה אינו מקובל עלי מתכון אני לכל מילה, החל מהסמנטיקה וכלה במהות.

טרם אגש לתת דוגמאות אומר את ההרגשה שליותני עם קריאת הסכום וראית המצגת, הרגשה שמלוה אותי מאז החלו לצוץ ה”מתווים” השונים:

רואה אני שוב את צ’מברליין ואת דאלדייה דנים בגורלה של צ’כוסלובקיה עם אויבי צ’כוסלובקיה ומחליטים על סופה בלי שראו אפילו צורך לזמן את מנהיגי צ’כוסלובקיה בנש ומסריק להציע הצעותיהם ולהביע דעתם. יחד איתם (עם צ’מברליין ודאלאדיה) הסבו אל שלחן הדיונים אויביה של צ’כוסלובקיה אך לא צ’כוסלובקיה שהיתה בעלת ברית. כשהוכרע על חיסולה שלחו נציג זוטר להודיע לבנש ומסריק את המסקנה, או אז אמרו השנים את המשפט האלמותי הבא: “אם הקרבתם את ארצנו ויבוא שלום לעולם – אנו הראשונים לחתום על כך. אך אם את ארצנו הקרבתם ושלום לא יבוא – ישמור אלקים את נשמותיכם”!

גם אנו חשים כך. כולם בוחשים בקדרות החרדים הן בנושא גיוס הצעירים ותרומתם והן בנושא תוכניות הלימוד שלהם ואיש לא מעלה בדעתם שהיחידים שיש להם דעה משמעותית בענין ורק אותם צריכים לשמוע הם מנהיגי החרדים… המבינים באמת מה זה לימוד תורה ומהו אורח החיים החרדי. הרינו להודיע שאנו לא מתכונננים להיות בנש ומסריק של המגלומנים החדשים.

להלן תגובות על כמה מן הנקודות:

“שילוב חרדים”: מושג רווי התנשאות. מי גילה להם רז זה כי אנו הם אלה המועמדים להשתלב, הנחה המניחה כי הנתון היסודי הוא החברה הישראלית, והחרדים הם מועמדים לשילוב. ובכן, אין אנו מתכוננים להשתלב בשום מרחב ישראלי. אנו ותיקים יותר ומנוסים יותר. בני שלשת אלפים ושלש מאות שנה אנחנו. רואים אנו עצמנו כממשיכיה האוטנטיים של מורשת סיני שרק בזכותה אנו עם ורק בזכותה אנו בארץ ישראל. השאלה היחידה העומדת לפתחנו היא: האם יתאפשר לחברה בישראל להשתלב במרחב החרדי הגדל והולך מבחינה מספרית ובאלו תנאים. אנו כמובן לא נכפה על איש להשתלב בתוכנו. כפי שמנסים לכפות עלינו (אם בכפיה ואם במלכודות דבש) להשתלב במרחב שאיננו מעוניינים בו.

המספר ה”גדול” של ה”מתמידים” מהוה “מחווה” לצבור החרדי. תגובתנו: הבה נניח לראש הממשלה לעשות מחוות לפלסטינאים, אנו לא זקוקים לשום מחווה. אנו גם לא רואים בכך כל מחווה שכן איש עוד לא שאל אותנו מדוע בני ישיבות לא הולכים לצבא, הרי אנו טוענים בלהט שכל בחור ישיבה נוסף מהווה תרומה בטחונית למדינת ישראל ולעולם כולו. על זה צריך למקד את הוכוח המסמך מניח מראש שבני הישיבות אינם נושאים בנטל ועושים לנו מחוות. ילדים קטנים אף הם חושבים שכשהם נוטלים תרופות מצילות חיים הם עושים מחוות להוריהם…

בני הישיבות אינם חשים כי מישהו עושה להם טובה. הם תורמים “לא פחות ואף יותר מכל החיל הלוחם” (לשון הרב קוק זצ”ל באגרות הראי”ה ח”ג אגרת תת”י) אך בנושא זה שיש להאריך בו לא ראו צורך לדון.

סעיף 4 ב”מתווה”: “שאלת גיל הגיוס:  “יש אמנם לעודד גיוס של צעירים (18-19) ולסמן עבורם תמריצים…” כאן קבור הכלב. מדוע יש לעודד בחור צעיר להתגייס ולא לשבת בישיבה וללמוד? הוא שאמרנו על הדיון החשוב ביותר דילגו והוא שלימוד תורה מהווה שרות חשוב שאין ערוך לו…

וזאת עלינו להדגיש: גם בית משפט אינו יכול להכריע אם לא שמע באופן שקול את שני הצדדים, ומששמע וצד אחד אינו   נהיר דיו לשופטים עליהם לשבת וללמוד או לפסול עצמם מלדון. ועדה, לעומת זאת, אינה בית משפט ואין בסמכותה להכריע מי צודק לכל היותר יכולה היא להציע רעיון שישלב בין שני הצדדים המתווכחים, עצם פליטת הקולמוס דלעיל מעידה כי כלל לא הקשיבו לטענת בני הישיבות ורבותיהם קל וחומר שלא הבינוה.

החכם התלמודי רב, כשהיה צריך לפסוק בענייני מומי בהמה ישב שמונה עשר חדשים אצל רועי בקר, ואילו כאן דנים בדיני נפשות והרי גורל עם ישראל עומד על כפות המאזנים ובמקום להחליט שמי שלא היה לפחות חודש בישיבה אינו בר הגדה כלל – יושבים ודנים ברצינות תהומית כאילו מבינים על מה מדובר.

זאת ועוד, על הצבור להבין שעל כל תביעה שיש להם עלינו יש לנו תרי”ג תביעות עליהם. מבחינתנו כל יהודי שמחלל שבת מסכן את בטחון המדינה. המצב המוסרי בנושאי קשרי גברים- נשים מסכן את בטחון המדינה וכו’ וכו’… עד שיאמרו לנו טלו קיסם מבין שיניכם נאמר להם טלו את כל עצי היער מבין עיניכם.

יש עוד הרבה מה להוסיף אך עלי לקצר.

שואלים: מדוע לא תבוא ותאמר את הדברים האלה עצמם בכנס? התשובה היא: לבוא לכנס ולשבת מול אדם המיצג את הצד השני בכנס סיכום פירושו שאני מאשר כי בדיונים המקדימים נעשה צדק וכי גם שם ובודאי שם הדיון היה מאוזן. ומכיון שלא כך הדבר – רחוק מכך, איני רואה כל טעם להיות כסות עינים לעוול הנורא הזה.

לפיכך כשם שמקבלים שכר על הדרישה כך אקבל על הפרישה

בברכה

מרדכי דוד נויגרשל