משיעורי החרבן – תרנגולים ועצים במקום גדולי החכמים

ירושלים חרבה בגלל מעשה קמצא ובר קמצא. הר המלך בגלל המעשה בתרנגול ובתרנגולת. וביתר בגלל היתד שנשבר בעגלת הרומאים והארזים שנגדעו לתקנו.

שלשת הערים האלו, אומר מהר”ל, מבטאים את שלשת מרכזי הכובד של האומה. ירושלים – המרכז הרוחני. הר המלך – מרכז האוכלוסין. וביתר – מרכז הכח. ושלשתם חרבו.

מעשה קמצא ובר קמצא מוכר וידוע, אדם ערך סעודה השתתפו בה גדולי ירושלים. אל הסעודה הגיע בטעות בר קמצא שהיה שונאו של בעל הבית. בעל הבית גירש אותו מהסעודה והלה הלך והלשין למלך רומי ואמר: “היהודים מרדו בך”. ביקש מלך רומי הוכחה. והלה סיפק לה אותה כשהציע לשלוח קרבן אותו הוא פגם בדרך באופן שאינו נחשב כפגיעה בעיני הרומאים אך פסול לקרבן. רבי זכריה בן אבקולס לא נתן להקריבו ואמר “יאמרו בעלי מומים קרבים למזבח”. ומאידך לא נתן להרוג את בר קמצא כדין רודף לבל ילך וילשין כי אמר: “יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג”. באו הרומאים והחריבו. ועל זה אומרת הגמרא “ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגלתנו מארצנו”.

הספור מעורר כמה קשיים

1. האם בגלל שאדם אחד נהג כלפיו שלא כשורה, בחר בר קמצא להלשין על כל עם ישראל?
2. מה השימוש במילה “ענוה” כשמדברים על התנהגותו של רבי זכריה בן אבקולס שהחריבה את בית המקדש והלא ענווה היא מידה טובה מאין כמוה?

הימים הם ימי ערב חרבן בית שני. הבריונים מחרחרי המלחמה עושים הכל כדי לגרור את הרומאים –  מחד, ואת אנשי ירושלים המתונים – מאידך, לעימות כולל. הם שורפים את מאגרי המזון והעצים שהיה בהם כדי לספק את צרכי העיר לעשרים ושתים שנים, וזאת כדי לשלול מהצבור את המזון וממילא לצמצם את אורך הרוח שלהם בתקופת המצור ולהכריחם להילחם. הם סוגרים את העיר מבפנים, מלבד המצור שמסביב כדי שלא יצאו שליחים לתווך ולנהל משא ומתן עם האויב. חכמי ירושלים בראשות רבי יוחנן בן זכאי, דוגלים במשא ומתן לשלום. לשם כך רוצה רבי יוחנן לצאת את שערי ירושלים ולהיפגש עם המפקד הרומאי אספסינוס לשיחות ישירות. אך מכיוון שהבריונים מתנגדים וכל האמצעים למנוע את יישומה של “דעת התורה” כשרים בעיניהם, כולל הריגת רבי יוחנן אם יתפסוהו יוצא, נאלץ רבי יוחנן להתחפש למת תוך כדי שהוא מנצל את אחיינו שהיה ראש הבריונים, כדי לבצע את תוכניתו.

עד כדי כך היו הבריונים עזים וחצופים, ועד כדי כך היתה רבה סכנתם שהיו מסוגלים לרצוח בדם קר את גדול הדור במידה וינסה להפר את כוונותיהם!!

בסעודה הנידונה לעיל ישבו גדולי ירושלים וביניהם, מן הסתם, גם רבי זכריה בן אבקולס. ומסביבם ישבו הבריונים מסוגו של בר קמצא… ברגע שראו את בזיונו של בר קמצא התאפקו מלהגיב. וזה שגרם לבר קמצא ללכת להלשין על כל יושבי הארץ כי גדולי הדור שמעו ראו ושתקו “ומדשתקי רבנן שמא מינה ניחא להו” כנראה הסכימו להתנהגותו הנלוזה של בעל הסעודה.

ומדוע באמת שתקו? האמנם היה הדבר נאה בעיניהם?

התשובה היא: …הם פחדו… כמו רבי יוחנן בן זכאי שחשש שיהרגוהו… גם הם חששו שיבולע להם, אם יתנגדו לבריונים בפרהסיא לעין כל. כששב בר קמצא והקרבן בידו. אמר רבי זכריה “יאמרו” וירושלים חרבה. מדוע אמר זאת? מדוע לא אכף את דעתו להקריב את הקרבן או להרוג את בר קמצא? כי הוא חשש… חשש שהבריונים, השולטים בכל, יהרגוהו.

ולא שהם פחדו על חייהם, אין מדובר באינסטיקנט החיים הקיים אצל כל יצור חי. רבי זכריה חשש שמא אם יתנגד לבריונים יהרגוהו ושוב יחזור המעשה שהיה בבית ראשון.

בבית ראשון הרגו את זכריה הכהן הנביא שהוכיח אותם ודמו התוסס עורר את נבודראדן לשחוט המוני בני ישראל על הדם. ועל כך מקונן ירמיהו “אם תאכלנה נשים פרים עוללי טפוחים, אם יהרג במקדש ה’ כהן ונביא” ובקינות: “אם תאכלנה נשים פרים עוללי טיפוחים – מודיעים. ואם יהרג במקדש ה’ כהן ונביא – לא מודיעים”. חשש זכריה ששוב ייהרג זכריה! ואם יקרה הדבר פעם נוספת מי יודע איזה קצף יצא על עם ישראל ומה תהיה התגובה האלוקית. העדיף לקחת סיכון שיבואו הרומאים ויתרחש החרבן, ובלבד שיהודים לא יהרגו יהודי על לא עול בכפו. לכן לא אכף את דעתו ההלכתית שיש להרוג את בר קמצא או להקריב שלא כדין את הקרבן.

לימד אותנו רבי זכריה בענוותנותו כי יהודי שהורג יהודי מעורר קטרוג חמור יותר, שעלול לגרום לנזק גדול יותר מכל הצבא הרומאים על סוסיו ומרכבותיו וכלי הנשק העומדים לרשותו.

***

הדור היה אפוא דור שהתרחק מחכמי התורה ונתן את השלטון בידי הבריונים או לפחות איפשר לבריונים ליטול את השלטון לידיהם. וחכמי התורה היו נתונים למשיסה ונאלצו לרדת למחתרת

והנה אנו רואים שהן בהר המלך והן בביתר החשיבו מנהגים חסרי מקור עד כדי כך שהיו מוכנים להילחם על שמירתם ולהיהרג על ביטולם. הרי אין מקור לגידול תרנגולים כסמל לפריה ורביה (המהרש”א תמה והרי אצל דגים נאמר פרו ורבו ולא אצל תרנגולים…) או למשמעות של נטיעת ארז עם הולדת ילד כדי שישמש לחופתו. מדובר במנהגים שהמציאו להם בני אדם או באמונות טפלות. ועליהם היו מוכנים להילחם עד זוב דם ועד חרבן סופי.

פרנץ רוזנצוויג גדל בבית מתבולל בגרמניה ועמד להתנצר כדי לזכות למשרת פרקליט, מה שנמנע בזמנו מיהודים. ברגע האחרון חל מהפך בתודעתו והחל להתקרב ליהדות עד שבסוף ימיו הגיע לקיום מצוות. וזאת נגד הזרם שהיה בזמנו מן היהדות החוצה.

הוא הכיר את הגרמנים אליהם עמד להצטרף על חשבון יהדותו. גרמנים שהיו בזמנו ראציונאליסטים מובהקים כופרים כביכול בכל צורה של רוחניות. על רקע זה נשמע המשפט שכתב בפתח ספרו “נהרים” מענין במיוחד. וכך כתב: “ככל שיתרחק האדם מן האלוקים, כן יתמלא החלל שבינו לבין האלוקים, המלא בלאו הכי בזרמים אלוקיים, באלילים למחצה לשליש ולרביע”. כן… כן…  גם הראציונאליסטים הגדולים ביותר גם הם מתחילים לנהות אחרי אלילים “למחצה לשליש ולרביע”…

חז”ל בציירים לנו בצבעים עזים את המצב הרוחני ערב החרבן. עם שמבזה את מנהיגיו הרוחניים, לא שואל לדעתם ולא מתחשב בהחלטותיהם ובפסקי ההלכה שלהם, אנשים שמסוגלים להרוג מנהיגים רוחניים רק מפני שאינם מתיישרים עם הקו שהם, הבריונים וההדיוטות, יצרו. מקדשים כל מיני מנהגים חסרי מקור כאילו הם הלכה למשה מסיני ומוכנים למות ולההרג עליהם.

והיד רושמת על הקיר… והמציאות בה אנו חיים, עת המציאו להם אנשים ערכים שלא שערום אבותינו ואבות אבותינו ומוכנים להרוס בשמם כל חלקה טובה, אותם אנשים שלוחמים כנגד ערכי היהדות העתיקה, מציאות זו מחזירה אותנו כאלפים שנה לאחור אל השיעורים המהדהדים והמצלצלים בקול פעמוני אזהרה, שלימדונו חז”ל.