התוכחה נפרשת מול עינינו, האמנם?

ב”ה                                                                                                      מרדכי דוד נויגרשל

ב”ה                                                                                                      מרדכי דוד נויגרשל

התוכחה נפרשת מול עינינו, האמנם? הדגל לעומת ספר התורה

דברים פרשת כי תבוא פרק כח

(ל) אשה תארש ואיש אחר ישכבנה בית תבנה ולא תשב בו כרם תטע ולא תחללנו:

(לא) שורך טבוח לעיניך ולא תאכל ממנו חמרך גזול מלפניך ולא ישוב לך צאנך נתנות לאיביך ואין לך מושיע:

(לב) בניך ובנתיך נתנים לעם אחר ועיניך ראות וכלות אליהם כל היום ואין לאל ידך:

(לג) פרי אדמתך וכל יגיעך יאכל עם אשר לא ידעת והיית רק עשוק ורצוץ כל הימים:

(לח) זרע רב תוציא השדה ומעט תאסף כי יחסלנו הארבה:

(לט) כרמים תטע ועבדת ויין לא תשתה ולא תאגר כי תאכלנו התלעת:

(מ) זיתים יהיו לך בכל גבולך ושמן לא תסוך כי ישל זיתך:

(מא) בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך כי ילכו בשבי:

(מב) כל עצך ופרי אדמתך יירש הצלצל:

העולה מהפסוקים האלה שבפרשת התוכחה שב”כי תבוא” הוא, שהכאב גדול במיוחד כשהכל הצליח והכל מוכן והכל נמצא אבל כשמגיע הרגע להנות מהעמל ולהפיק תועלת מהתוצאות – הכל נעלם, הכל הולך ומתמוסס כעשן. לכאב זה, של זורע ואינו קוצר, של מי שלכאורה השיג כל מה שרצה וכל מה שצריך ובבוא העת אינו יכול להנות מזה בבחינת “כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא” מיחדת התוכחה את מספר הפסוקים הגדול ביותר. ללמדנו שמדובר במכה קשה וכואבת במיוחד.

וכמו כן נאמר בדברים פרשת שופטים בפרשת היציאה למלחמה שכהן משוח מלחמה מכריז:

(ה) ודברו השטרים אל העם לאמר מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו:

(ו) ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחללנו:

(ז) ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה:

וברש”י: – ודבר של עגמת נפש הוא זה.

במחשבה נוספת: וכי לא זו התופעה שאנו עדים לה בשנים האחרונות?

הכל מתחיל מבחירות שהיו מוצלחות מאד מבחינת הצבור המאמין קמה ממשלת-חלומות ולא עלה בידה לעשות מאומה והכל הולך מדחי אל דחי הן מבחינה דתית והן מבחינה לאומית.

ובמישור הכללי:

הכניעו את החמס וחיסלו את בכיריו, והתוצאה בוששת לבא נראה כי הוא ממשיך להחזיק בשלטונו ובד בבד משקם את יכולותיו.

ניסים ונפלאות נעשו בצפון, מבצע הביפרים, חיסול נסראללה ועוד הרבה והתוצאה – מה שהיה הוא שיהיה…

הן במבצע “עם כלביא” והן במבצע “שאגת ארי” היו הצלחות שכל העולם עצר את נשימתו נכחן. שיתוף פעולה נפלא מסוגו בין הצבא הישראלי והאמריקאי. פעילות ללא רבב אף חלל ואף פגיעה בלוחמים הישראלים, מבצע חיסול הבכירים באיראן, מבצע חילוץ הטייסים האמריקאיים. יכולות מודיעיניות ומדעיות מרשימות כל כך הפצצות מסיביות על סמלי שלטון ומרכזי יכולת איראנייים. ובהגיע רגע קצירת הפרות – מאומה שום דבר, ונראה מה שהיה הוא שכנראה יהיה…

ואצלינו החרדים לדבר ה’ – אותו מצב. הצליחו בבחירות, הקימו ממשלת חלומות והכל עולה על שרטון…

גם בלי הפסוקים הנ”ל היינו אמורים לשאול: מה המשמעות של אוסף התופעות הבלתי הגיוני הזה ומה ה’ אלוקינו דורש מאתנו. וכשכתוב הכל מראש והתסריט משורטט היטב בפרשת התוכחה, מה יש לומר?

רבי שלמה ברעוודא זצ”ל הספיד את ראש ישיבת מיר רבי נחום פרצוביץ זצ”ל שהיה נחשב כאחד ממגידי השיעורים הטובים בעולם ראש ישיבה ששנים שכב כאבן דומם ואי אפשר היה לקבל ממנו תורה וחכמה. נענה הספדן ואמר: נאמר בפסוקי התוכחה שבספר ישעיהו “לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבניו תסתתר” שאל הרב ברעוודא. אם אבדה החכמה מדוע קוראים להם חכמים? וענה ואמר: הקב”ה נותן לנו חכמים אך מראה לנו שאין אנו ראוים להנות מחכמתם וכך שוכב לו הגאון הרב פרצוביץ בינינו אך אין אנו יכולים להנות מחכמתו הנשגבה. הקב”ה רוצה להראות לנו שאין אנו ראויים.

זו גם משמעות פסוקי התוכחה הנ”ל הקב”ה ממחיש בהדגשה שאין אנו ראויים להנות מהשפע כשהשפע קיים אך נלקחת מאתנו האפשרות לתרגמו לשפת המעשה.

קל וחומר כשמתרחשים אירועים מופלאים כאלה, ובסופו של דבר אין אנו מסוגלים לקטוף את פירותיהם יתכן שיש כאן אמירה חזקה – אינכם ראויים להנות מן הניסים. וכל אחד יעשה את חשבון הנפש – מדוע אין אנו ראויים.

בפרשת התוכחה (שבויקרא) מוסיפה התורה שהתוכחה מגיעה “אם תלכו עמי בקרי” כלומר, תתיחסו לכל מה שקורה כאילו הכל במקרה, או אז תתרחשנה התופעות הכתובות בתוכחה כולל אלו האמורות לעיל.

האם אין אנו עדים לתופעה כזו בדיוק? שכה רבים מתעלמים מגילויי ההשגחה הכבירים שהתגלו בשנתים האחרונות על כל צעד ושעל? האם לא ברור הדבר שזה בדיוק מה שנאמר בתוכחה שאם ילכו בקרי לא יקצרו את פרות ההצלחה?

ומעל הכל המלחמה נגד לומדי התורה בסגנון “מאי אהנו לי רבנן”, סגנון המזכה את המשתמשים בו בתואר “אפיקורס” כמאמר הגמרא בסנהדרין פרק חלק.

ונדגיש, אין מקום לדאוג לרווחתם של לומדי התורה ובודאי לא לקיומם. יש לנו ללמוד ממרדכי היהודי. כשכל עם ישראל היה נתון לסכנת הכחדה מידית, היתה אסתר היהודיה היחידה המוגנת בארמון המלך כשסביבה כל היחידה לאבטחת אישים של אחשוורוש. ומה אומר לה מרדכי: “אם החרש תחרישי לעת כזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו…” כלומר: אנחנו מוגנים, אנו לא חוששים לעורנו. מי שבאמת בסכנה זו את… מעין זה נאמר לראשי המדינה: עולם התורה אינו תלוי בטוב לבכם ובפירורי התקציב שאתם זורקים לו מתחת לשלחן, רוח והצלה יעמוד לעולם התורה מהיכן שיעמוד והרבה דרכים למקום, אבל אתם ואלה ששלחו אתכם נמצאים בסכנה מידית.

זה לא מכבר הכריז הרמטכ”ל כי אנו נלחמים בעד הדגל ולא בעד שום דבר שריח אמונה נודף ממנו… ההכתחשות של ראשי הצבא ושל חלק ניכר מראשי המדינה להשגחה האלוקית שהתגלתה בשנים האחרונות בעליל והעצמת ההצהרות בסגנון “כוחי ועוצם ידי עושה לי את החיל הזה” דבר שאפילו האמריקאים לא יכלו להרשות לעצמם ומנהיגיהם נושאים שם שמים על שפתותיהם בלי לצנזר מאומה ובלי חשש.

אם אלה הדגלים שלהם – אין לנו חלק ונחלה אתם

ברצוני לצטט קטע שכתב אבי ז”ל בשנת 1949 עת גויס לצבא:

היחס לדגל במחנה צבאי

במחנה מעירים את האנשים בשעה 5:15 בערך, וקוראים את יושבי המחנה להתעמלות בוקר. אבל אין מקפידים ביותר על כך. ומכיון שאני איני בין המתעמלים, באותו זמן התפללנו.

אחרי ארוחת בוקר מתקיים יום יום “המסדר” וטקס הנפת הדגל. למסדר מתאספים כל שוכני המחנה ומתוך יראה הכבוד הנוקשה ולקול תרועת החצוצרה מניפים בוקר בוקר את הדגל הלאומי. טקס זה והתכונה סביבו הביאני להרהורים נוגים. בשעת מעשה עלה על זכרוני דברו של ד”ר הרצל שאמר בערך כך: הדגל אינו סתם סמרטוט, כי אם בד מצויר שבעזרתו מוליכים עם דרך משברים, דרך קרבות ומהפכות ומביאים אותו לנצחון.

הרצל, מנקודת מבטו, צדק. אבל נדמה לי שאותם תפקידים שהרצל מיחס לדגל מילא אצל עם ישראל אוביקט אחר לגמרי, האוביקט הזה היה פעם ארון הברית ואח”כ ספר התורה.

למראה הדגל המתנופף על התורן, ולמראה מאות בני האדם העומדים “דום” לפני הדגל, מעשה פולחן, עבר דרך זכרוני יחסי הדורות בישראל אל ספר התורה, החל מרבי חנינא בן תרדיון מעשרה הרוגי מלכות שכבלו אותו בגווילין של ספר תורה, דרך קדושי ישראל שבאינקביזיציה הספרדית שאת עצמם מסרו ועל ספרי תורתם שמרו. ועד יהודי פולין הונגריה ועוד שחסמו בגופם על ארוני הקודש לבל יחללום זדים. כמו כן עברו דרך זכרוני החגיגות העממיות והנלבבות של המוני בית ישראל בשעת חנוכת ספר תורה והכנסתו תחת חופה לבית הכנסת. אין היהודי המקורי עומד דום בפני דבר שהוא מעריצו ומקדשו, כי אם מחבקהו ומנשקהו נשיקות חמות ותום.  ואם משווים את הדרך בה הלך ספר התורה עד שהגיע למה שהגיע עד שחתר והתיצב בראש ערכיה הקדושים של האומה, לדרך שצעד בו הדגל הלאומי שנעשה סמל כל כך נערץ על בני הדור הצעיר בא”י ובגולה, מגיעים לידי מסקנה שאיננה לטובת הדגל כלל ועיקר. ספר התורה לחם וחתר לחם וחרש הרבה מאות בשנים עד שנשתרש עמוק עמוק בלב האומה ונתערב בדמה. המלחמה הזאת החלה מיד עם קבלתו מסיני נגד עגל הזהב ועובר דרך חתחתים במלחמה נגד הבעל ונביאיו נגד שיקוצי מואב ואדום, נגד אלילי יון  ורומה, בה בשעה שהדגל, סמל חדש מקרוב בא עדין לא נתנסה בשום התנגדות. אם יש דבר חיובי בדגל הרי זה המגן דוד שמשום מה שימש לאות קלון שהגויים רצו להדביק עלינו. מתפקידו של הדגל להפך לסמך של הוד וגאון אבל היש בכוחו של סמל מקרי ושלילי זה להוליך עם בדרך גאולים? האם יירש הדגל את ספר התורה ?

מדוכא, ומלא חששות וחשדות, עזבתי יום יום את המסדר….

עד כאן דברי אבא. מי יגלה עפר מעיניו, כיצד הוא, שנפטר לפני חמישים שנה חשש כבר אז שהדגל והתורה יעמדו זה מול זה ולא זה בצד זה וראשי הצבא יעדיפו את הדגל.

ולצבא שאלה מנהיגיו והרואה עצמו כגוף מחנך וכגוף המכונה כור היתוך של החברה, רוצים שצעירי הצבור החרדי יתגייסו.

האם לא הגיע הזמן להתעשת בטרם יהיה מאוחר מידי ולראות “כי הוא הנותן לנו כח לעשות חיל” ובמקביל להניח לעושי דברו לשקוד על תלמודם ולנהל את חייהם על פי תורה כרצונם?

***

ולכל אלה ששותקים כי הם הרי לא מושא הרדיפות (בנתים) נצטט את דבריו של הכומר הלותרני מרטין נימלר שכתב על רקע הרדיפות שרדף השלטון בגרמניה אנשים מסוגים שונים:

תחילה הם באו ולקחו את הקומוניסטים–
ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי קומוניסט ;

ואז הם באו ולקחו את הסוציאליסטים –
ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי סוציאליסט;

ואז הם באו ולקחו את חברי האיגוד המקצועי –
ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי חבר האיגוד המקצועי;

ואז הם באו ולקחו את היהודים –
ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי יהודי;

ואז הם באו ולקחו אותי –
וכבר לא נותר אדם, לדבר בעדי.

כל אלה ששותקים מתוך מחשבה: “הן לא מתכוונים אלי”  ואומרים בלבם: “שלום עלי נפשי” ידעו נאמנה כי גם הם יהיו בסופו של דבר על הכוונת של המערכת הרקובה המנהלת את חיינו.