שעשועי דמוקרטיה

תוך זמן קצר תוצף הארץ בסיסמאות מבית היוצר של אחד השקרים החצופים ביותר בהיסטוריה, השקר שנקרא “דמוקרטיה”. כדי לחסן את עצמנו מעט, אציע כמה הצעות לתובנות.

המילה דמוקרטיה משמעותה  “שלטון העם”, כיון שאי אפשר שהעם יחליט על כל חוק שיושת עליו, זה לא מעשי להביא כל פרט למשאל עם. זה גם לא מעשי לנסח שאלות כראוי למשאל כזה, שאלות שאכן תשקפנה את האמת העומדת לדיון. העבירו את ההחלטות מהעם לבית הנבחרים שלו, בהנחה שהנבחרים, מתוך שהם נבחרים על ידי העם, משקפים את דעותיו של “העם”, ומתוך שהם עתידים לעמוד לבחירה מחודשת בזמן סביר הנראה לעין, ישתדלו מן הסתם לא להכזיב את בוחריהם.

עד כאן הכל נראה יפה וטוב. אבל… האמנם כן?

• האם אנו בוחרים את המועמדים שנראים לנו מתאימים ביותר?

אולי הזבן בחנות המסמרים מתאים להיות שר הבטחון יותר ממי שייבחר? האם יש לי אפשרות לבחור בו? הרי עלי לבחור מתוך סך מצומצם של אפשרויות שנקבעות, על ידי ועדה, על ידי “בחירות מקדימות”, בהן יש זכות בחירה לכל מי שנרשם (ואולי משלם דמי חבר) ומה אם אני חושב שהמועמדים המתאימים אכן נמצאים, אך לא ברשימה שמוצגת לפני? במה אלה שייבחרו מייצגים אותי ואת רצונותי ודעותי? הרי מלכתחילה הוכנסתי לסד צר והכתיבו לי בין מי למי לבחור. (הסוקרים למשל  שואלים מי מתאים להיות ראש ממשלה, פוליטיקאי א’ פוליטיקאי ב’ או פוליטקאי ג’, ואולי אני חושב שמי שמתאים הוא דווקא אדם שאינו פוליטיקאי ואינו ברשימה המדוברת?)

התשובה היא כרגיל שיש למצוא את האיזון בין המצוי לרצוי, כי לא יתכן שכל אחד ימציא מועמדים משלו כי אז איש לא ייבחר. אכן, כל החיים אנחנו צריכים למצוא איזונים בין הרצוי למצוי. אבל כבר בשלב זה איש לא יוכל להוסיף ולטעון שהדמוקרטיה המערבית, בה בוחרים את המנהלים על ידי בחירות בסגנון כזה או אחר, היא האידיאל.

• האם המאבק בין המועמדים שבצורה זו או אחרת נבחרו להיות מוצגים לבחירה מתנהל בצורה הוגנת ויעילה?

הרי, כפי שיוסבר להלן, איש מבין המועדים אינו מסוגל להסביר את תוכניותיו בצורה מקצועית לקהל מצביעים רחב, ממילא השכנוע עובר לפסים של פרסום על כל שטחיותו וצבעוניותו והטכסיסים הזולים שלו (זולים מבחינה ערכית ויקרים מאד מבחינת השקעה כספית…) כל מי שמצליח למצוא משווק מוצלח יותר רבים יותר סיכוייו… כל מי שמצליח למצוא תורמים שישקיעו במסע הפרסום שלו (ובדרך כלל איש אינו תורם כדי לקיים מצוות צדקה… אלא מצפה הוא שהנבחר יתגמל אותו בבוא הזמן – אחרי שייבחר – על חשבון הקופה הצבורית אם בממון ואם בעמדות כח) כיום אין זה סוד כלל שאיש מהמועמדים לא אומר דברים שחשב עליהם אלא מדקלם את מה שאמרו לו יועציו וזאת אחר שעשה כמה תרגילי סימולציה מול המראה…

• כיון שכאמור אין אפשרות להסביר לצבור הרחב הסברים מקצועיים בכלכלה בחינוך בפסיכולוגיה חברתית ובנושאים בטחוניים. בניהול משק בשעת שלום ובשעת מלחמה וביחסים בילאומיים. שכן כל אחד מהנושאים הנידונים מצריך קורס אוניברסיטאי של כמה שנים בו ישתתפו המומחים שבעצמם עוסקים איש איש במקצועו עשרות שנים.

לדוגמה, במלחמת העולם השניה היה צריך לשכנע את מקבלי ההחלטות שכדאי להשקיע מיליארדים של דולרים בנסיון לנצל את חידושי הכימיה והפיסיקה לצרכים צבאיים מחודשים. הפוליטיקאים לא מבינים בנושאים הנידונים והם היו צריכים להשתכנע מהמומחים המומחים היו אנשים כמו איינשטיין פרמי בוהר רוברט אופנהיימר ריצ’רד פיינמן ועוד חתני פרס נובל רבים מהצד האמריקאי-בריטי, ואנשים בשיעור קומה דומה, דוגמת וורנר הייזנברג ואוטו האן – שני חתני פרס נובל גם הם מהצד הגרמני. את רוזוולט הצליחו לשכנע, ואת היטלר – פחות. והשאר – היסטוריה. נתאר לעצמנו שצריך היה לשכנע את ההמונים בין מועמד התומך בבנית פצצה למועמד המתנגד לה האם היה מקום שאנשים כמו הפיסיקאים הנקובים בשמותיהם יתנו שיעור בפיסיקה והמתנגדים להם – שיעור אחר? להמונים צריך למכור שטויות שטחיות הארוזות בניר צלופן.

• זאת ועוד, בהגיע בחירות, עומדים על הפרק נושאים שונים, כלכליים בטחוניים וחברתיים ועוד. הרי אין מפלגה או מועמד שהמצע שלה יתאים לכל אחד מהבוחרים הפוטנציאליים שלה בכל סעיפיו. אותם בודדים מבין הבוחרים שבאמת רוצים לבחור מועמד מתאים, מתאים באמת. צריכים להכריע מהו הנושא החשוב בעיניהם ביותר. אחד יצביע למי שהמצע הבטחוני שלו מתאים להשקפותיו, ואחר יחליט שהיציבות הכלכלית של המדינה היא החשובה ביותר, וישים אותה בראש מעייניו וכד’. בהצביעו למועמד המועדף עקב התאמתו להשקפתו בנושא מסוים, ויתר המצביע על שאר הנושאים, ביודעו שבשאר הנושאים לא יתמלאו חלומותיו ומשאלותיו. לבוא אחרי הבחירות ולהתלונן על שבנושאים האחרים לא נעשה רצונו, זו צביעות או חוסר הבנה. כי הרי בעצמם העובדה שהניח את הפתק עם שמו של מי שהוא חושב שיעשה את הנכון בתחום החשוב ביותר לדעתו, ויתר על שאר התחומים.

מה שברור הוא שבחירות דמוקרטיות אינן גורמות שרצון העם יתממש. כי אין רצון העם בא לידי ביטוי בבחירות אלא שלכל אחד יש את סולם החשיבויות שלו.

• ועתה הגענו לעיקר:

מי הם הבוחרים? מי המחליטים איזו תוכנית בטחונית תציל את המדינה, מהי התוכנית הכלכלית האופטימלית לנהל את המשק ומה הן תוכניות החינוך היעילות ביותר. הבוחר הרגיל אינו בקי באף אחד מהנושאים העומדים על הפרק. וכשמגיעים לסוגיות בטחוניות הרי רוב רובה של האינפורמציה הרלונטית סודית. כיצד אפוא יחליט איזו תוכנית תתאים להגן על המדינה ולדאוג לרווחת אזרחיה?

וגם אם יש בין הבוחרים מומחים פה ושם, הרי אין לפניהם את הנתונים הנחוצים. איש לא פורש אותם לפניהם. וכיצד יחליטו?

לכן מחליטים על פי מראהו ואופן דיבורו של המועמד, על פי השתייכות עדתית, על פי מסורת משפחתית (“במשפחתנו כולם רפובליקנים זה דורות….”) ועל פי כל מיני קריטריונים לא רלונטיים כלל. אהדה ונאמנות למפלגה מסוימת כמוה כמו אהדה ונאמנות לקבוצת כדורגל כלשהי.

את הבעיה הזאת היטיב לבטא וינסטון צ’רציל כשאמר, ששיחה של חמש דקות עם בוחר ממוצע תסביר את כל הבעיה עם הדמוקרטיה….

אם הנבחרים הם המועמדים שהוצבו במקומם על ידי אנשים שגם את ביתם הם אינם מנהלים בעצמם אלא נעזרים במומחים, כיצד יכול הדבר להצליח. אם בכל זאת מוצאים ממשלות מוצלחות הרי זה לא בזכות השיטה הדמוקרטית אלא למרות אותה שיטה.

ויודגש, שאין אנו ממליצים על שיטה אחרת שכן כל האחרות כבר הוכיחו כי הן אינן מוצלחות, אם לדבר בלשון המעטה, ובהרבה מן המקרים גם היו הרסניות לכלל ולפרט. ליחיד ולעם. אבל אל ינסו לעשות את הדמוקרטיה לאיזושהי שיטה אידיאלית, היא רחוקה מאד מזה.

לסיכם: לו הייתי צריך ללכת להצביע למפלגה כלשהי לפי השיטה הדמוקרטית הייתי מרגיש עצמי טיפש גמור, שכן לחשוב שמשקלו של הקול שלי, שאיני מבין כלום בכלכלה, בענין התוכנית שתושיע את כלכלה זהה למשקל קולו של כלכלן מומחה, ושמשקלו של קולי שאיני מבין מאומה בבטחון ואיני מכיר את הסכנות וכל המידע הנחוץ נסתר מעיני זהה בענייני בטחון למשקל קולו של איש צבא מומחה, מחשבה כזו היתה עלולה לגרום לי לזעזוע או לחשוב עצמי לטיפש ובעל גאווה גדול.

למזלו של המצביע החרדי הוא אינו הולך להצביע למפלגה כלשהי בגלל השיטה הדמוקרטית. הולך הוא לקיים מצוה לשמוע בדברי חכמים (ואין הכוונה שהוא יודע שהוא עושה נכון כי החכמים מבינים, הם אכן מבינים, אך הסיבה שאני מציית להוראותיהם היא כי עלי לציית להוראותיהם וזהו.) ההצבעה החרדית היא היחידה שיש בה מעשה שיש בו טעם.  הולכים להצביע כמו שהולכים לקיים כל צווי מצוויי החכמים.