הבושה שהחריבה את בית המקדש

ספורם של קמצא ובר קמצא משקף את המצב המוסרי והחברתי בירושלים של ערב החרבן. הרבה לימודים נלמדים מסיפור זה.

אכן, הגמרא ממשיכה אחרי הספור ומפליגה לתאר אירועים נוספים שהתרחשו בארץ ישראל בכלל ובירושלים בפרט. בין השאר מתארת היא את טיטוס נכנס לבית קה”ק ומבצע שם עבירה מכוערת עד מאד על יריעה של ספר תורה. ודוקר את הפרוכת ובאופן פלאי יוצא ממנה דם. ולאחר ההפלגה הארוכה בין הארועים השונים שהתרחשו בזמן החרבן חוזרת הגמרא למעשה קמצא ובר קמצא ומסכת וואמרת: “תניא אמר רבי אלעזר בא וראה כמה גדולה כחה של בושה שהרי סייע הקדוש ברוך הוא את בר קמצא והחריב את ביתו ושרף את היכלו”.

מה שהחריב את הבית כתוצאה ממעשה בר קמצא היא הבושה שביישוהו.

כשהתגלה יוסף לאחיו נאמר “ולא יכלו לענות אותו כי נבהלו מפניו” ואומר רש”י – “מפני הבושה” ואמרו שהבושה היתה הסתירה שבדבריהם שזה עתה אמרו שאם אביהם יראה כי אין הנער – ומת, וכשמכרוהו לא עשו חשבון כזה ומזה התביישו ולכן נבהלו. ועל זה אמרו חז”ל שלעת”ל כל באי עולם עוברים את אותה בושה שהקב”ה מראה להם את הסתירות הפנימיות במעשיהם ובטיעוניהם.

את הבושה פוגשים לראשונה ערב הגרוש מגן עדן. טרם החטא “ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא התבוששו” (בראשית ב’ כ”ה). ואחר החטא נאמר: “ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות” (שם ג’ ז). לפני החטא כשהחומר והרוח הטוב והרע לא היו מחוברים זה לזה (טרם אכלם מעץ המחבר טוב ורע – “עץ הדעת טוב ורע”) לא היתה בושה וכך היה נאה וטוב ואולם אחרי החטא הבושה הופיעה והפכה למידה טובה. כמו שנאמר שאחת מתכונותיהם של בני ישראל היא שהם ביישנים. ונאמר במשנה “עז פנים לגהינום בושת פני לגן עדן” (אבות סוף פרק ה’) כלומר אותה בושה שנולדה עם הגרוש מגן עדן היא שמובילה את האדם חזרה לשם לעומת זאת מי שחסר בושה ומוגדר כעז פנים (בהמשך נראה שגם בושה קשורה לפנים) אינו חוזר לגן עדן ומקומו בגיהנום.

אגב, בהמשך המשנה נאמר “יהי רצון מלפניך שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך”. מה הקשר בין תפילה וייחולים אלה, לבין מה שנאמר לפני כן שבושת פנים לגן עדן לעומת עז הפנים שמוצא את דרכו אל הגיהנום.

בפרשת יתרו נאמר מיד אחרי עשרת הדברות: “וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק… ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלוקים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו”. ואמרו חז”ל, “איזו יראה שהיא על הפנים – זו הבושה”. וכך גם נאמר בפרשת ואתחנן “מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי”.

יראה זו, שנגרמה על ידי קול השופר והלפידים, מה היא?

קול השופר והלפידים וההר העשן, מה הם?

אנחנו אומרים בהגדה של פסח: “אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו” הוה אומר שהיו שני עניינים, מתן תורה, ומעמד הר סיני, למעמד הר סיני יש משמעות משלו. מהי אותה משמעוץ

אומר הרב הוטנר שמעמד הר סיני זה קול השופר הלפידים והעשן והם הם “כבוד התורה”

ואומר רמח”ל שמעמד הר סיני זה שעליו אנו מדברים, זה שהיתה לו משמעות משלו, בצד מתן תורה, הוא שיצר אצלם את הכח לקיים את המצוות.

נאמר שמצוה המתקיימת בלא זריזות מצוה פגומה היא, שהרי משווים אותה עם עיסה שהחמיצה (“מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה”) וכמו שעיסה שהחמיצה אין בה בעיה של העדר מעלה אלא של חסרון “בעצם”, שהרי יש בה חמץ. כך מצוה שנעשית בלי זריזות פגומה היא “בעצם” ולא שחסר בה מעלה של זריזות, מה הוא אותו חסרון?

שלמה המלך אומר “לך אל נמלה עצל”, יש ללמוד את מידת הזריזות מהנמלה הזריזה תמיד. ואילו הגמרא במסכת עירובין אומר שאם לא היתה ניתנת התורה היה עלינו ללמוד גזל מנמלה ולא זריזות. מדוע לא זריזות מנמלה? משמע שבלא מתן תורה אין אנו יכולים ללמוד את מידת הזריזות מן הנמלה ולאמץ אותה. מדוע?

כי זריזות הנמלה אינה רציונלית הרי היא אינה זקוקה לכמות כה גדולה של גרגירי חיטה שהיא מלקטת ועמלה וסוחבת לקינה אלא שמידה זו הוטבעה בה, אם היא לא תהיה עמלה היא לא תהיה נמלה. ולכן אין אנו יכולים ללמוד את מידת הזריזות הזו מן הנמלה כי בנו לא הוטבעה מידה זו. כל זה עד מעמד הר סיני אבל במעמד הר סיני נפגשו החומר והרוח, הזמן והנצח, האדם והאלוקים וכשזמן ונצח נפגשים התוצאה היא זריזות לא רציונלית, זריזות שאין מטרתה למנוע איחורים מביכים והפסדים לא ראוים. כי כשהחומר המושך אל משעולי הזמן מתנשא אל עבר הרוח ומתקשר אליה והיא הרי מעל הזמן, התוצאה היא – זריזות. ולכן שלמה המלך שחי ופעל אחרי מתן תורה שולח את העצל ללמוד זריזות מן הנמלה, כי מאז מעמד הר סיני גם בנו הוטבעה מידת הזריזות.

ולכן מי שמקיים מצוות שלא בזריזות פגם אותן, שהרי מצוות אמורות להיות יציקה של חומר ורוח. הוא שאומר רמח”ל שבמעמד הר סיני שבו החומר והרוח נפגשו ניתן באדם הכח לקיים מצוות.

הביטוי לחבור זה במעמד היה על ידי האש והשופר. הגדרת אש (שהעשן הלפידים היו חלק ממנה) היא: אנרגיה הפורצת מן החומר בהתפרקותו. הוא שאמרנו – תמצית החיבור בין חומר ועל-חומר. וכך גם קול השופר כפי שיוסבר להלן.

כל אלה יצרו את היראה שעל הפנים שהיא הבושה.

כתוב שמי שמלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים עד כדי שיש אומרים שיש בכך “יהרג ואל יעבור” ובמה מתבטא שפיכות הדמים? – “דאזיל סומקא ואתי חיוורא”, כלומר – בפנים.

נאמר אחרי עקידת יצחק “עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה” ומיד אחרי כן הופיע האיל עם קרניו המשמשים כשופרות. וקשה והרי עקידת יצחק היתה נסיון של אהבה. בעקדה הראה אברהם את אהבת ה’?

אלא שאין המלאך מדבר על מידת היראה הרגילה אין זו לא יראת העונש ולא יראת הרוממות מדובר במידת יראת החטא אותה שם רבי פנחס בן יאיר בראש הסולם שלו ושאותה מסביר רמח”ל במסלת ישרים שאין זו יראת העונש ואף לא יראת הרוממות ואף לא מידת האהבה. יראת החטא באה אחריהם והיא מעליהם כי כל הנ”ל הן מידות המשמשות בשעת קיום מצוות והימנעות מעברות אבל יראת החטא פירושה שאדם כל כך דבק באלוקים עד שירא הוא שהחטא יפריד ביניהם. ומידה זו באה אפוא אחרי האהבה. המלאך אומר לאברהם “עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה” אחרי שאברהם לא רצה להיתנתק מנסיון העקדה וגם אחרי שנאמר לו שלא יעשה זאת התחנן לקבל רשות לעשות משהו. ואומר לו המלאך “אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה” כלומר יראתך היא אותה “יראת חטא” ירא אתה שמא תיפגם האהבה, ואז הופיע האיל עם שופרותיו. אותם שופרות שאחד מהם חזר והופיע במעמד הר סיני והשני יופיע לעתיד לבוא. במעמד הר סיני נוצרה הדבקות שבין האדם לבורא  בבחינת “קוב”ה ישראל ואורייתא חד הם” ודבקות זו היא שאפשרת כאמור לקיים מצוות כראוי ויראת העם היתה אותה יראה שהשופר מבטא אותה – היראה שמא יבוא ניתוק אחרי החבור. וניתוק זה הוא הוא שפיכות הדמים של “אזיל סומקא ואתי חיוורא” ועל זה נאמר “מי יתן… כל הימים”.

וידוע שהעולם נברא כמקום עבודה כדי שלא יהיה האדם מתבייש לקבל פרנסתו כי מקבל מתנה מתבייש הדבר מכונה “נהמא דכיסופא” ושואלים הרי הקב”ה הוא שהטביע בנו תכונה זו לרצות לעבוד ולקבל שכר ולא לקבל מתנות? והתשובה היא שהקב”ה רצה להיטיב עם הנבראים והטוב ביותר הוא שיהיו חלק אלוק ממעל וממילא העובדה הזו יוצרת מציאות של דמיון בין האדם לבורא והבורא הרי לא מקבל אלא נותן וממילא גם הנשמה מתביישת לקבל.

כלומר בושה זו נוצרת כתוצאה מהחיבור בין האדם לבורא. חבור זה בא לידי ביטוי בַּפָּנים וזהו שנאמר “חכמת אדם תאיר פניו”. ואמר הרב הוטנר שעד מעמד הר סיני היה העולם מנוהל בחסד ועוד לא היתה העבודה הפוטרת מן הבושה. עבודה זו נולדה במעמד הר סיני.

המקום בו החבור הזה ממשיך ומתהווה הוא המקום בו נולד – הר המוריה, מקום המקדש (וכבר אמרו חז”ל שהר המוריה והר סיני אותו ענין הם) ולכן טיטוס הלך וביצע את העבירה המגונה המתוארת שאין כמוה ניתוק מן הקדושה ודבקות בחומר (שכך מגדיר מהר”ל עברות מסוג זה ולא שכם מכונה בן חמור, ולכן סוטה מביאה קרבן משעורים שהוא מאכל בהמה) ואז נעץ חרבו בפרוכת. זו המהוה מחיצה בין פנים לחוץ (שלש מאות כהנים היו מטבילים את הפרוכת ומסביר מהר”ל שהמספר שלש מאות מבטא את הגבול של העולם הזה) טיטוס רצה לנתק את הקשר הזה בין העולמות ולכן כשנעץ חרב בפרוכת ביצבץ דם כביכול “אזיל סומקא ואתי חוורא” ולכן חרבן בית המקדש נקשר לביוש שביישו את בר קמצא ורבי אלעזר אמר “בא וראה כמה גדול כוחה של הבושה.

ומובן מדוע המשנה באבות כשאומרת בושת פנים לגן עדן ממשיכה ואומרת “יהי רצון מלפניך… שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקינו בתורתך” כי המקדש הוא מקום החבור הקשור לאותה תכונה של “בושת פנים” והכל התחיל בחלק שניתן לנו בתורתו במעמד הר סיני.

גם בהתגלות יוסף, נבהלו האחים מפני הבושה. הם התביישו כשראו שאין עקביות בהתנהגותם וניתוק הקשר הוא המביא את הבושה.

וכאן המקום לצטט את דבריו של הרב הוטנר במאמריו על שבועות פרק ח’ בסופו:

“בעלי דעת בעבודת השם מיחדים הם את עבודתם, דוקא במקצועות כאלו אשר הדור פרוץ בהם ביותר. ובזמננו, כל כמה שסובלים אנו מהתמעטות התורה, הרי אנו סובלים פי כמה מהתמעטותו של כבוד התורה. כחם של הקולות והלפידים של הר סיני תש הרבה יותר מאשר כחן של הדברות עצמן. יש, איפוא, בזמננו חובה מיוחדת של התחזקות בריבוי כבוד התורה. והכונה בזה איננה לנתינת כבוד לתורה בפועל ממש. הכונה העיקרית בכאן היא העסק בהלכות דעות וחובות הלבבות בהשגה פנימית של כבוד התורה. הבפועל ממש של כבוד התורה יבא מזה כתוצאה מוכרחת. עלינו לדעת, כי אבותינו ורבותינו זכו להשיג בתורה מה שהשיגו, רק מתוך הכרתם הפנימית בנוראות חשיבותו של קוצו של יוד מן התורה. וגם בשבילנו, זה הוא האופן היחידי להגיע למעין של השגות בתורה. בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חקי חיים, כן תחננו ותלמדנו”.

מי יתן ועסוקנו ב”הלכות דעות וחובבת הלבבות” כבמאמר זה ייחשב לנו שמי שתרמו משהו לכבוד התורה המושפל כל כך בימים אלה