הבנת חטאי הראשונים כגון חטא העגל

אחרי ש”החבר” המתווכח עם מלך כוזר מתאר לאיש שיחו מעט מפאר גדלותו של דור המדבר, מגיב מלך כוזר ואומר: “הזהר החבר, שלא תטה בספור שבחי עמך ותעזוב מה שנתפרסם ושנודע ממרים עם אלה המעמדות. (- למרות המעמדות האלה) כי שמעתי שבתוך זה עשו אל ועבדוהו…” על כך עונה “החבר”: “חטא שהגדילוהו עליהם לגדולתם והגדול מי שחטאיו ספורים”. ותגובת מלך כוזר לא מאחרת לבא, נענה ואמר: “וזה מנטותך ועזרך לעמך… ואיזה עוון גדול מזה”? (כוזרי מאמר ראשון צ”ב-צ”ד).

כתגובה מתחיל החבר לתאר את עם ישראל ביתר פירוט, את גדלותם מחד, ואת הדרך בה ניהלם הבורא – בניסים ובנפלאות ובגילויי שכינה אדירים – מאידך.

בדבריו אלה מלמד אותנו ריה”ל את הדרך הנכונה לדון מעשה של אדם או של קבוצת אנשים. במיוחד אם אנו קוראים על המעשה בספר מסוים. יש להציב שני כללי יסוד:

•  למרות הנטיה לדון את האדם לפי המעשה, נכון יהיה להבין את המעשה לפי האדם.
• לפני שמסיקים מה התרחש לפי התאור המפורט בספר יש להתחקות אחר סגנונו ומושגיו של כותב הספר. הדברים נכונים בכל מקום ובמיוחד כשמדובר בספר אלוקי שמטבע הדברים סגנונו נעלה, ומושגיו שונים משלנו.

טרם נפרט את הכללים נזכיר את דברי רבנו יונה על המשנה באבות “והוי דן את כל האדם לכף זכות”. שאומר, שאם מדובר בצדיק גמור ומפורסם שעשה מעשה שמכל צדדיו נראה רע, יש לקבוע בדעתנו שודאי התכוון לטוב גם אם יש לצורך זה להמציא הסברים דחוקים מאד, דוגמת אותו פועל מן הצפון שעבד אצל בעל הבית בדרום וכשהגיעה העת לשלם אמר לו בעל הבית שאין לו מאומה, והעובד ידע שיש לו. ובכל זאת דן אותו לכף זכות והניח שהקדיש כל נכסיו לשמים, והתברר שכך היה. הסיבה שעלה בדעתו של הפועל אפשרות כה רחוקה היא, שהכיר את בעל הבית וידע שכל הסבר דחוק הגיוני יותר מלחשוב שאדם כמוהו רצה לעשוק את שכירו (גמרא שבת קכ”ז ע”ב). קל וחומר כשמדובר בגדולי עולם, יש להבין את התנהגותם בהתאם לגדלותם גם אם לצורך כך צריך יהיה לחפש הסברים שנראים דחוקים ורחוקים.

להלן  פירוט הכללים ובאורם:

חלק א’

לכל אדם יש את “טווח הסטיה” שלו. אם  יאמרו על אדם רגיל שיודע הוא ללמוד, לא נדמה בנפשנו כי מדובר בידיעה בסדר גודל של הגאון מוילנה.  וכשיאמרו עליו שהוא חטא, לא נחשוב שרצח או שדד בנק. גם כשקוראים לעבירה בשמה. המציאות מתחלקת לדרגות לפי האדם אליו מיוחסת העבירה. אם אומרים שפלוני חטא, אם מדובר באדם שפל שכבר בילה בבתי סוהר פעמים רבות מיד נחשוב על עבירות כבדות משקל. אבל אם מדובר על אדם גדול בתורה וביראה נבין ש”טווח הסטיה” שלו אינו כולל שוד או רצח. נחשוב בכיוון של חוסר שלימות מסוים. ולכן כשאומרים שעם ישראל חטא בעגל, צריך תחילה לדעת מי היה העם באותה שעה, מי היו אנשי דור המדבר, מה היה “טווח הסטיה” שלהם.

זאת ועוד, התורה מכנה את החטאים בשמם המדויק. גניבה יכול להתייחס לקשת רחבה של פעולות אסורות, החל משוד  בנק, דרך כיוס ארנקים, וכלה בילד רעב שמעומק הרעב בו היה שרוי לקח עוגה בלי לשלם. כל אלה גנבו אך מה גדול ההבדל. הם יאשמו בגניבה אך היחס שלנו אליהם יהיה שונה בתכלית וגם היחס של השופט וגם העונש שיתן.

לכן בטרם ניגש הכוזרי להסביר את מהותו של חטא העגל הקדים להראות את דרגתו הגבוהה של העם באותה שעה. וכמו כן, העובדה שהתורה מכנה את החטא בכינויים חריפים וקשים אינה אומרת שאכן מדובר בדברים כפי שהם נשמעים בשמיעה ראשונית, כי גם אבק עבודה זרה שייך למחלקה זו עצמה – מחלקת העבודה הזרה.

חלק ב’

צריך ללמוד על סגנון המקרא בהתיחסו לחטאי העם.

בהרבה מהמקרים אנו מנסים לשחזר את החטא מתוך התוכחה שנאמרה בעקבותיו. ונטייתנו הטבעית היא להבין שאם המוכיח דיבר בחומרה רבה, והשתמש במטבעות לשון קשים, פירושו של דבר שמדובר בחטא כבד, כזה שאנחנו בימינו היינו משתמשים כלפיו במטבעות לשון קשים כאלה. ואולם גישה זו אינה נכונה. במיוחד כשמדובר בכתבים שנכתבו לפני אלפי שנים כשהסגנון היה שונה וההתיחסות המוסרית לחטאים היתה שונה.

דוגמה ראשונה:

הנביא מתאר דברי תוכחה שהקב”ה הוכיח את עם ישראל והדברים הם כדלהלן: “חטא ישראל וגם עברו את בריתי ואשר צויתי אותם… וגם גנבו וגם כיחשו…” למשמע דברי תוכחה חריפים כאלה הנאמרים בהכללה כזו, עלולים אנו להסיק שמדובר בארוע קשה שכל העם השתתף בו. גנבו, רימו, שקרו ומה לא? ואולם פסוקים אלה כתובים בספר יהושע (ז’ י”א), והארוע מתואר לפרטיו. מדובר באדם אחד, עכן בן כרמי, שמעל בחרם יריחו, ונטל כמה פריטים מן החרם… ובעקבות חטא זה ניגף ישראל לפני אויביו ונכשל בכבוש העי ונפלו שם כשלושים וששה איש (חז”ל אמרו שמדובר ביאיר בן מנשה  שהיה ראש הסנהדרין ושקול כנגד שלושים וששה). כלומר, על חטא שבעינינו לא ייחשב חמור מתייחס המקרא בחומרה רבה (וכך גם העונש) ועל חטא של יחיד – בהכללה כבירה. כי כל ישראל ערבים זה בזה והעונש גם הוא ניתן לכלל ישראל…

דוגמה שניה:

כשעוברים על פני הנביאים האחרונים כמו ישעיהו הושע ועוד, נוצר הרושם שבתקופת בית ראשון כל עם ישראל היה שקוע בעבודת הבעלים. פסוקים כמו “תחת כל עץ רענן ותחת כל גבעה את צועה זונה” או “כמספר עריך היו אלוקיך יהודה” מוכיחים זאת לכאורה. אבל יש לנו הערכה ברורה מה היה מספר עובדי הבעל בשיא עבודתו.

שיא עבודת הבעל היה בתקופת בניו של אחאב שהמשיכו בדרך אביהם. יהוא שבא אחריהם ביטל את עבודת הבעלים ועקר אותה מישראל כפי שמעיד על כך הפסוק “וישמד יהוא את הבעל מישראל (מלכים ב’ י’ כ”ח). יש לנו אפוא הערכה ברורה אודות מספר עובדי הבעלים בתקופת השיא

יהוא הצטווה על ידי אלישע (באמצעות יונה הנביא) להשמיד את משפחת אחאב ואת עבודת הבעלים ואת עובדיהם. אחרי שביצע הפיכה הודיע את דבר ההפיכה ואמר: “אחאב עבד את הבעל מעט יהוא יעבדנו הרבה…” מטרתו היתה לחשוף את עובדי הבעל ולכן הכריז הכרזה זו. בדיוק  כמו שאהרן חשף את הנוטים לעגל על ידי שהראה כאילו מסכים הוא עם התוכנית, ועל כך נאמר “כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם…” (פריעה משמעה גילוי וזו הכוונה – הוא חשף את העובדים שלא חששו לגלות את אשר בלבם כשראו שאהרן כביכול איתם). והמשיך יהוא והודיע ש”כל עובדי הבעל כל כהניו וכל נביאיו” חייבים לבוא לכינוס בבית הבעל. ובצורה כזו ידע שכולם יבואו ואיש לא יסתתר, וכי לשם מה יסתתר מי שמאמין בבעל, אם אכן הולכים להעמיק את עבודת הבעל ולהרבותה? ואכן, כפי שמעיד הפסוק כל עובדי הבעל כל נביאיו וכל כהניו התייצבו מכל רחבי מלכות ישראל ו”לא נשאר איש אשר לא בא” (שם פס’ כ”א). יהוא הורה להוציא את המדים מהמלתחה וכולם לבשו את המדים. ושמונים איש הופקדו להורגם ואחר שהרגו את כולם נאמר כמובא לעיל שיהוא הצליח להשמיד את הבעל מישראל.

הבה ונחשוב, אם כל עובדי הבעל נביאיו וכהניו יכלו להיכנס לבית הבעל, כמה היו. אם במלתחה היו בגדים עבור כולם וכולם הספיקו ללבוש בזמן שנראה שהיה קצר, כמה היו? אם שמונים איש ללא מכונות יריה אוטומטיות הספיקו להרוג את כולם, כמה היו?

מוכח מפשוטו של מקרא שהיו אלפים בודדים העונים להגדרות “עובדי בעל”, “כהניו” או “נביאיו”. ומאידך לא נוכל להכחיש שההתחיסות של הנביאים היא בחומרה רבה ובהכללה גדולה?

הוא אשר אמרנו, שזה סגנונו של מקרא, לדבר בחומרה ובהכללה גם על חטאי יחידים.

לאור שני העקרונות הנ”ל מובן מה שאמרו חז”ל כל האומר דוד חטא או שלמה חטא אינו אלא טועה. כי ההתיחסות כפי שבאה לידי ביטוי בפסוקים צריכה להיבחן בהתאם לאדם אליו מתיחסים ואם אלה דוד ושלמה צריך לקחת זאת בחשבון, והחומרה של ההתיחסות נעשית בהתאם לכללים שכבר הראינו.

הוא הדין ביחס לחטא העגל ההתחיסות והחומרה היא בהתאם לצפיות מעם מקבלי תורה שעד עתה ארבעים יום אחרי מתן תורה עוד ראו את האש על ההר (כוזרי) והוגדרו, גם לפני החטא וגם אחריו, כדור דעה.

בהמשך מסביר הכוזרי את חטא העגל שלא היתה זו עבודה לאל זר אלא עבודה לאלוקים בצורה שלא צוו עליה כלומר, עבודה זרה לאלוקי ישראל.

(על מהותו של חטא העגל כתבנו בשני מאמרים על פרשת כי תשא המופיעים בספרנו החדש מחשבות והשקפות על פרשיות התורה)