ארץ ישראל היא שלנו!! מכריזים תחת כל מיקרופון רענן. בשם הכרזה זו גירשו היהודים מכאן את תושביה הקודמים, את הערבים שישבו כאן. בשם הכרזה זו יש הרוצים לעלות להר הבית, כדי לממש את בעלותנו על כל שעל מארץ ישראל.
“ארץ ישראל היא שלנו”, האמנם?
הדרך היחידה להצדיק את שובנו לארץ ואת דחיקת רגליהם של התושבים שהתגוררו בה לפני ששבנו, היא לבסס את זכותנו עליה על פי התורה. בתורה מובטח לאבות הקדושים שזרעם יירשו את הארץ. הדברים נאמרו כבר לאברהם אבינו הן בברית בין הבתרים והן בפרשת מילה.
כיון שהקב”ה ברא את העולם ואת ארץ ישראל בכללו, הוא “בעל הבית”! ברצותו נתן את ארץ ישראל להם, וברצותו נטלה מהם ונתנה לנו. כדברי ר’ יצחק המובאים על ידי רש”י על הפסוק הראשון של התורה, וזה לשונו: – “אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל. ומה טעם פתח בבראשית משום (תהלים קי”א) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקב”ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו”.
משמע לכאורה שהארץ נתנה לנו במתנה ומאז שניתנה היא שלנו ואנו יכולים לעשות בה ככל שעולה על רוחנו. אין ספק שעלינו לגרש ממנה ומכל פינה בה את כל מי שמנסה לכפור בזכותנו עליה.
והנה, באה התורה בפרשתנו , פרשת בהר, ובפיה שפה אחרת ודברים אחרים: “והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי” (ויקרא כ”ה כ”ג). גם אחרי שהארץ ניתנה לזרעם של האבות לא הסיר הקב”ה את בעלותה ממנה והיא נותרה שלו ואנו, אין אנו אלא גרים בה ותושבים אצלו.
לא מדובר בהצהרה בלבד. לא מדובר בבעלות ה’ על הארץ בסגנון של “כה אמר ה’ השמים כסאי והארץ הדום רגלי” מה שאומר שהכל אמנם שייך אליו, אך מבחינה מעשית “השמים שמים לה’ והארץ נתן לבני אדם”. וסוגית הבעלויות מוכרעת בדרכי בני אדם ומשפטיהם. לא כן. מדובר בפסוק בעל השלכות מעשיות הלכתיות.
באופן ישיר מדבר הפסוק על החובה להחזיר ביובל קרקע שנרכשה, לבעליה המקוריים. גם אם הקונה יימנע מלעשות כן לא יעזור הדבר, והקרקע תשוב להיות קניינו של המוכר. שכן, “כל מאי דאמר רחמנא לא תעביד, אי עביד לא מהני”.
גם כלל זה מלמד את הרעיון דלעיל מכיוון אחר. שהרי אם אדם רוצח את חברו חברו נרצח ומת, הגם שהתורה אמרה “לא תרצח”. ולא אומרים “כל מאי דעביד רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני”… כי כלל זה נאמר רק על פעולות היוצרות “חלות דין” כגון קידושין גרושין וקנין. את מעשה הקידושין עושה האדם, אך את חלות הדין של הקידושין מחל הקב”ה (ככתוב בתורה שמעשה זה יוצר חלות דין של מקודשת וכד’) והוא הדין במעשה קנין. גילתה התורה שכשהאדם עושה את מעשי הקנין, כגון משיכה חזקה הגבהה וכד’, חלים הדינים הנובעים מכך. כי כך גזרה תורה שכשהמעשה ייעשה הקנין יחול.
מכיוון שאמרה תורה שהארץ לא תימכר לצמיתות. הרי ברגע שמגיע היובל פקע כח מעשה הקנין והחלות שהחל הקב”ה בענין הבעלות על הקרקע פוקעת. (ויש דיון בראשונים אם למרות פקיעת החלות ולמרות העובדה שבפועל הארץ לא נמכרת לצמיתות האם מי שלא מחזיר ביובל עובר בלאו של “והארץ לא תמכר לצמיתות” ובמילים אחרות: האם הפסוק הזה הוא לאו או הצהרה המבהירה מצב).
ואמר החתם סופר שדווקא בגלל ש”הארץ לא תמכר לצמיתות” היא נשארת לצמיתות בידי הבעלים המקוריים כי התוצאה של הפסוק “והארץ לא תמכר לצמיתות” היא שהקרקע חוזרת ביובל לבעלים המקוריים כך שמי שקיבל את הקרקע מידי הקב”ה בזמן חלוקת הארץ ממשיך להיות בעליה של הקרקע באופן קבוע. לפי החת”ס גם כאן ניתן לומר את דברי רבי יצחק שמצטט רש”י: כל הארץ של הקב”ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה לקונה, וברצונו נטלה מממנו והחזירה לבעלים המקוריים…ו
פסוק זה “והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ”, שנאמר בפרשת היובל ועוסק בחובה להחזיר את הקרקע ביובל. מלמד הרבה מעבר להלכה של החזרת הקרקעות ביובל. הוא מלמד על מעמדו של עם ישראל בארץ ישראל.
אמנם “ברצותו נטלה מהם ונתנה לנו” כדברי רש”י הנ”ל. אך הוא נתן לנו מעמד של גרים ותושבים לא של בעלי הבית. הוא היה נשאר ויישאר בעל הבית על הארץ. והארץ נתנה לנו בתנאי שנמלא אחרי ההוראות המדויקות.
ואמנם, “מלוא כל הארץ כבודו” וכל העולם הוא שלו והוא “אדון כל הארץ” (הכוונה לכל העולם) אבל בעוד שאת שאר העולם הפקיד בידי שרי מעלה, ארץ ישראל מונהגת ישירות על ידי הקב”ה והיא נקראת נחלת ה’ ובארץ זו אנו מורשים לגור בתנאים הידועים. כמו שאמרה התורה בפרשת אחרי מות וחזרה ואמרה בפרשת קדושים שמי שלא ישמור את החוקים ואת המשפטים הארץ תקיא אותו ממנה.
כמה נואלו אלה הזועקים שיש לעלות להר הבית, מקום שגדולי התורה ופוסקי ההלכה אסרו לעלות אליו, קרי: התורה אסרה לעלות אליו, תוך זעקות שבר שהר הבית שלנו…. לא רק שהעולים עוברים על אסור חמור. אלא בשורש הדברים: הרי כל הארץ אינה שלנו, בכל הארץ אין אנו אלא גרים ותושבים ככתוב בפרשתנו, ואם יש מקומות שנאסרה הגישה אליהם הרי הם מופקעים לחלוטין מאתנו. והמתיימר להכריז על מקומות אלה בעלות מתכחש לדברים המשמשים בסיס שעליו נשענת כל השיבה לציון הלוא הם דברי רש”י המובאים לעיל.
יחד עם זאת יש להדגיש כי אין ספק שהארץ אינה של אף אחד אחר והגם שלנו אסור לעלות על ההר מסיבות הלכתיות לעמים אחרים ודאי שאין מה לחפש שם, אלא שאין בידינו לאכוף זאת עליהם.