הסכנה האמיתית – אפרים הלוי צדק!

אפרים הלוי, ראש המוסד בדימוס, חש כי הסכנה האמתית הנשקפת למדינת ישראל מתגלמת בדמותו של הצבור החרדי, או ליתר דיוק – מתגלמת היא בחרדיות עצמה. סכנה זו, לדעתו, חמורה יותר, מאיימת יותר ומיידית יותר מסכנת הגרעין האיראני.
דעה זו אותה הביע בריש גלי, עוררה כצפוי תגובות מוכרות, מהן נזעמות ומהן ציניות ועוקצניות, הן אין זה “פוליטיקלי קורקט” להתבטא כך. כמו כן הגיעה הדרישה המגוחכת הרגילה שיחזור בו, ואם לא חזר בו, או חזר בו בחצי פה עורר “זעם” מתוקשר נוסף, כאילו ש”חזרה” מסבות טקטיות יכולה לשנות את העובדה כי הדעה שהביע היא היא דעתו האמתית.
נציגי הצבור החרדיים לא אחרו להביע “זעזוע” ומיהרו לנצל את הדברים להפקת מלוא התועלת והצגת צבור שולחיהם כנרדפים ומופלים לרעה. גם ההשואה הקלסית לצבור הערבי לא אחרה לבוא (“הוא לא היה מעז לומר כך על הערבים…”) ומכאן הדרך פתוחה להשוואתו לכל האנטישמיים במהלך ההיסטוריה.
אחרי הריגושים והריקושטים, אחרי ההתלהמות והתגובות קוצרות הפירות, אחרי ההסברים שלאחר מעשה. יש צורך להכיר באמת:
אפרים הלוי צדק!!! צדק בכל מילה, ומי כמו החרדים לדבר ה’ אמורים לדעת זאת.
כדי להבין את הנאמר, שלא נאמר בציניות, בלשון סגי-נהור, או כפרובוקציה. יש לחזור אל שרשי הוכוח אודות מהותה של מדינת ישראל דמותה והצורך שיש בה לעם היהודי.
לפני כמה ימים הומחש לכותב שורות אלו עד כמה רחקנו משורשי הדברים. התקשר אלי חבר בבקשת עצה, מה לומר במפגש שכותרתו: “מה תרם הצבור החרדי למפעל הציוני”.  ניסוח שמניח כי כולם מסכימים שמה שמכונה המפעל הציוני הינו דבר יסודי חיובי ומובן מאליו, וכי כולם צריכים לתרום לו, כל השאלה היא מה תרם ציבור זה או אחר למפעל זה, אם בכלל.
אמרתי לו: אולי יש לשאול את השאלה ההפוכה: מה תרם המפעל הציוני לצבור החרדי? לעולם החרדי? ליהדות? אולי יש לפתוח מחדש את הדיון אודות מהות המפעל הציוני והיחס אליו?
ולענייננו: כשתיאודור הרצל ושותפיו החלו את מסעם הארוך בדרך להקמת מדינה, עורר הדבר את התנגדותם הנחרצת של רוב בנין ורוב מנין של גדולי ישראל שבאירופה. התנגדות זו ניתנת למיצוי במשפט המיוחס ל”חזון איש”: “אין זה נכון כי מטרת הציונות היא הקמת מדינה וחילון העם נעשה בדרך אגב ככלי להקמת המדינה, מטרת הציונות היא חילון העם והמדינה היא הכלי”. יתברר כי בבוא היום אכן עתידים קברניטיו של “המפעל הציוני” להשתמש במדינה ובמוסדותיה ככלי להשגת היעד – חילון העם (עי’ בפרשת העליה של יהודי ארצות ערב, בתוכניות הלימודים של משרד החינוך בבתי הספר המכונים “ממלכתיים” ועוד). ובן גוריון התבטא פעם: “לא באנו לכאן כדי לחיות על פי חוקי קארו” (- בהתייחס לשולחן ערוך ומחברו).
בשנת 2004 הגיש כותב שורות אלה בשיתוף התנועה להגינות שלטונית ועו”ד חילוני בשם לירן בג”ץ נגד מדינת ישראל וביקש להוציא צו נגד קיום משחק כדור רגל בשם מדינת ישראל ותחת דגלה, נגד קבוצה ממינכן  בראש השנה. וכה אמר בבית המשפט: אין זה ראוי שמדינת ישראל תיוצג במשחק נגד קבוצה המיצגת את בירת המפלגה הנאצית לשעבר, בראש השנה, הדבר מהווה בעיטה לכל מה שריח יהדות נודף ממנו. את החלטת בית המשפט, שישב כבג”ץ הקריא יו”ר ההרכב המשנה לנשיא בית המשפט העליון השופט מישאל חשין וכה אמר: איש אינו רוצה שהמשחק יתקיים בראש השנה, אך המדינה לא הפקידה בידינו כלים למנוע זאת. כותב השורות האלה אמר במסיבת עתונאים: “אם היה בית המשפט דוחה את העתירה מסבות שלו, גם אז היה הדבר כואב מספיק,  ואולם בית המשפט הודיע כי המדינה, זו המתימרת להיות יהודית, היא זו שלא מאפשרת לו למנוע את המשחק, עתה הכאב הוא ללא נשוא שכן, במה אפוא מתבטאת יהדותה של המדינה”? ואולם הם הם הדברים. 
תיאודור הרצל, לא גילה עניין רב בשאלות חינוכיות ועיקר מעייניו היה נתון לדיפלומטיה גבוהה. הוא לא ראה בארץ ישראל ייעוד. ובפרק “ארץ ישראל או ארגנטינה” שב”מדינת היהודים” מנתח הוא את המעלות והחסרונות של כל אחד מהמקומות לפי קני מידה ריאליסטיים פוליטיים וכלכליים.הסיבה שבסופו של דבר כל המאמצים הופנו לכיוון ארץ ישראל היתה גם היא פרגמטית ביסודה – הבהירו לו כי אין כל סיכוי להביא יהודים רבים לדרום אמריקה, מה שאין כן לארץ ישראל – כאן ניתן לרכב על כנפי החלום בן הדורות אודות ציון.
לעומת הרצל, אחד העם, שנקרא אבי הציונות הרוחנית, הבין שיש צורך להאבק לטובת המטרה העיקרית והיא הפיכת העם היהודי לעם ככל העמים – כמו “המתוקנות שבאומות”. עם ישראל צריך להיות עם תרבותי שבתשתיתו ערכי העולם המערבי, דמוקרטי – ליברלי – נאור, הדת אמורה להיות עניינו הפרטי של כל אחד כמו אוסף בולים משחק גולף או כל תחביב אחר.
לא היה וכוח בין שני המחנות בדבר המטרה, זו היתה ונותרה – לנער את היהודים מה”גלותיות” קרי – ראיית התורה כמרכז החיים. הוכוח היה רק על הדרך וההדגשים. שכן כמו אחד העם גם הרצל חלם על עם תרבותי ככל העמים ובהתאם לכך שרטט את צורת מדינת היהודים מוסדותיה ארחה וריבעה בספרו אלטנוילנד, שפתה הרשמית של המדינה תהיה גרמנית, ובמקום המקדש יוקם אולם קונצרטים וקומפלקס תרבותי וכו’.
יש להדגיש כי מנהגים יהודיים לא הפריעו להם – שבת של חלות וגפילטע פיש, חמין וקידוש, סוכה ונרות חנוכה, אך הכל כתרבות וכפולקלור, לא כתורת חיים מחייבת. תורה כדרך חיים שיש ליישמה בכל פינה, תורה במשמעות של תורה משמים שיש למסור עליה את הנפש ולהשתית את כל החיים עליה ועל הוראותיה, היו עבורם כסדין אדום לשור. ברעיונות אלה יש, לדעתם, להלחם בכל הכלים העומדים לרשותם. מבחינה זו,  אגב,  לא היה הבדל בין שמאל לימין ובין אחד העם לזבוטינסקי.
על רקע זה ניתן להבין התבטאויות כזו של זאב ז’בוטינסקי: “יש לאחוז בכל האמצעים כדי לשלול מהיהדות החרדית הבלתי פרודוקטיבית כל אפשרות להשתתף בבנין ארץ ישראל… איזה נסיון פוליטי או אזרחי תרבותי או מוסרי ישנו לילדים בעליה זקן והפאות העומדים לפנינו” (חדשות הארץ גליון 96) או “אמרו לנו שאם אנחנו לא ניתן להם סרטיפיקטים מיד, ימותו. עמדה בפניה שאלה: היהודים האלה הם מעצור לציונות ומכשול לה או עזר? (מאמרו של י. ויץ “שארית הפליטה בדיוני הנהלת הסוכנות” מתוך “מאה שנות ציונות חילונית בעריכת ס. קאופמן. עמ’ 33) וכן: “לא נוכל לתת נשק מסוכן יותר בידי אויבי ציון מאשר אם תוצף ארץ ישראל באנשים באים בימים או בלתי רצויים אשר ישימו לאל את תנאי החיים בארץ ישראל ויאבדו את הסכויים לכונן תנאים כלכליים שיבטיחו את המשכיות ההגירה” – מתוך מכתבו של הנרי מונטור סגן יו”ר הנהלת המגבית (שם עמ’ 34). ועוד ועוד…
 לו היו מנהיגי התנועה הציונית בראשיתה (שלא לדבר על ממשיכי דרכם) צריכים לבחור בין חיים על פי תורה בארץ ישראל לבין חיים ככל העמים בכל מקום אחר בעולם אין ספק שרבים מאד מהם היו מעדיפים חד משמעית את האפשרות השניה. וכאשר ייכונו בארץ ישראל חיים שכאלה – על פי תורה – יראו אלה את חלומותיהם ככאלה שהתנפצו אל הסלע ואת מאמציהם כמאמצים שהושחתו לשוא.
האם על רקע זה, הידוע ומפורסם לכל, לא מובנת השקפתו של אדם השייך לדור הקרוב לאלה, כאפרים הלוי?
מול עיניו רואה הוא שתי תופעות המזינות זו את זו.
מחד- הנוער החילוני. גדל דור ריק מכל ערכי ציונות ויחד עם זה אין לו כל זיקה אמתית לערכי תרבות כלשהם, החינוך הומר ברכישת כלים לאמצעי פרנסה והנוער הפך לרדוד יותר אלים יותרו ונהנתן יותר. יחד עם זאת הפך לכלי קבול לרעיונות רוחניים שלא שיערום אבותיהם. שכן הנפש לא תימלא והיא דורשת את מזונה הרוחני.
ומאידך – פריחת עולם התורה, יותר ויותר יהודים רואים בחיי תורה את חייהם ובהשקפת התורה את השקפתם ומוכנים לעשות הכל כדי לחיות על פיה. מאות אלפי היהודים באים בהתראה קצרה להשתתף בלויותיהם של גדולי תורה (בשבוע זה ובכל עת צרה שכזו) לעומת ההתענינות הדלה במנהיגות חילונית כלשהי ויהיה זה מי שלא יהיה.
שתי העובדות האלו מזינות כאמור זו את זו שכן הריק הקיומי בתוכו גדל הנוער החילוני וההיצע הרוחני המגוון שמציע הצבור החרדי מושך את אותם בני נוער כפרפרים אלה האור שהרי אחרי הכל בלב כל אחד מסתתרת נשמה, מה שמניב מאות אלפי בעלי תשובה הנראים כיום בכל פינה.
כלום יכול אדם כאפרים הלוי לעבור בשוויון נפש נוכח מציאות כזו?
צדק אפוא אפרים הלוי, החרדיות מסוכנת עד מאד למה שמכונה ה”מפעל הציוני”.
ולא רק בעצם קביעת הסכנה צדק, אלא גם בדירוגה לעומת הגרעין האיראני. ומי כמונו, החרדים, יבין זאת.
הרי הגרעין האיראני מאיים על גופותינו ומי כמונו יודע כי הרוח קודמת לגוף. כלום אנו לא אומרים כי “גדול המחטיאו יותר מן ההורגו”  וכי סכנה רוחנית לא נחשבת כחמורה יותר מסכנה גשמית? וכי הרוח לא קודם לחומר?
גם מזוית ראייתו של אדם כהלוי סכנה רוחנית חמורה יותר מסכנה פיסית, לדידו הסכנה של שינוי דמותה התרבותית של מדינת ישראל והסטתה מהצורה עליה חלמו מייסדיה היא הסכנה המהוה איום גדול יותר מהכחדתה הפיסית.
אמנם, יש להוסיף בשולי הדברים שאינני בטוח שהלוי ממש התכוון לומר משהו, רוב הסיכויים שפשוט אמר את מה שהאופנה משדרת לומר ללא כל כוונות מיותרות אחרי הכל מדובר באיש צבא ולא בהוגה דעות מעמיק, אך מי יודע דרך הרוח, אחרי הכל יתכן כי באמת רצה לגעת בנקודה האמתית.
אנו הרואים את הרעב והצמא בכל מקום בבחינת “לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'”. מבינים לרוחו של אדם האומר את שאמר הלוי ומשתתפים בצערו.
קשה, קשה מאד להיות חילוני אמיתי בימינו.