“הַקְהֵל” ליצירת קשר של קדושה

אחרי חטא העגל בא בתורה הציווי “הקהל” הקהלה זו באה לצורך השמעת הציווי הנאמר, ולא בפעם הראשונה, על שמירת השבת ועל הקמת המשכן. שבת נקראת “שבת קודש” ובמשכן יש “קודש” ו”קודש הקודשים”. קדושת השבת וקדושת המשכן מחייבים הקהל.

נאמר בפרשת קדושים (ויקרא י”ט) “דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה’ אלוקיכם” וברש”י “מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל מפני שרוב גופי תורה תלויים בה”.

מידת הקדושה היא השלב העליון בסולמו של רבי פנחס בן יאיר עליו בנה רמח”ל את מסילתו הישרה. וכך נאמר: “ונשמרת מכל דבר רע מכאן אמר רבי פנחס בן יאיר תורה מביאה לידי זהירות וזהירות לידי זריזות…. וענוה מביאה לידי קדושה…”. ואומר רמח”ל: “ענין הקדושה כפול הוא דהיינו תחלתו עבודה וסופו גמול. תחילתו השתדלות וסופו מתנה. והיינו שתחלתו הוא מה שאדם מקדש עצמו וסופו מה שמקדשים אותו והוא מה שאמרו חז”ל אדם מקדש עצמו מעט, מקדשים אותו הרבה. מלמטה, מקדשים אותו מלמעלה”. ובהמשך מגדיר רמח”ל את הקדושה ואומר: “כללו של דבר ענין הקדושה הוא שיהיה האדם דבק כל כך באלהיו עד שבשום מעשה אשר יעשה לא יפרד ולא יזוז ממנו יתברך”. ומובן הדבר כי קדושה מקבלים מלמעלה וממילא יש צורך להיות דבק בקב”ה, ומוסיף רמח”ל שהדבקות אינה רק אמצעי לקדושה אלא שעצם הדבקות היא היא הקדושה.

מידת הקדושה היא הדבקות בקב”ה ואי אפשר להגיע אליה אלא אם הקב”ה נותן אותה במתנה. והקב”ה נותן אותה כשנמצאים בהקהל  “כל עדת בני ישראל” – כשהם במצב ראוי. קרי: מאוחדים.

מאוחדים אין משמע שכולם בדעה אחת, מאוחדים אין משמע שכולם זהים. מאוחדים הם כמו שהיו סביב מיטתו של יעקב.

כשיעקב הקהיל את בניו והם עמדו כשתילי זיתים סביב מיטתו. באופן שבו עמדו השבטים סביב המשכן. רצה יעקב לגלות את הקץ ונתכסה ממנו חשב שאינם מאוחדים ולכן נתכסה ממנו. ודיבר דברים אחרים[1]. כדי לגלות את הקץ יש להיות מאוחדים. מאי משמע “לגלות את הקץ” שאל הרבי מקלויזנבורג: האמנם רצה יעקב לספר להם את כל הצרות שיעברו בדרך החתחתים הארוכה מלאת הייסורים אל הקץ? האם רצה להראות להם את אושוויץ ומיידנק? האם רצה לייאש אותם?

הסביר הרבי מקלויזנבורג שהמילה “לגלות” שתי משמעויות לה. לגלות מלשון לגלות סוד, ולגלות מלשון להסיר את הכיסוי. יעקב רצה להסיר את הכיסוי ולהביא את הקץ מיד וכיון שראה שאינם מאוחדים לא יכול היה לעשות זאת.

הווה אומר שהקץ נמצא. צריך רק לגלותו! וכך משמע  מהכתוב בדניאל “כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ” הוה אומר שהם נמצאים אך הם מכוסים וחתומים בחותם, וכשתגיע עת הגאולה יתגלו.

וכדי להסיר את הכסוי ואת החותם יש צורך להיות מאוחדים, או אז יכולים לבקוע את המכסה החוצץ ולגלות את הקץ.

על הפסוק “ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל” (דברים ל”א פס’ ה’) אומר רש”י “בהתאספם יחד באגודה אחת ושלום ביניהם הוא מלכם ולא כשיש מחלוקת ביניהם”. כלומר כדי שמלכות ה’ תצא אל הפועל צריך שיהיו עם ישראל יחד באגודה אחת ואמר מהר”ל בגור אריה: “וזהו מפני כי המלכות הוא האחדות, ולפיכך נקרא קריאת שמע קבלת מלכות שמים (ברכות יג.), אמרו בראש השנה (לב ע”ב) “שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד” (לעיל ו, ד) זהו מלכות שלימה. לפיכך כאשר ישראל באגודה אחת – מלכותו עליהם, וכאשר נחלקים, ואין כאן אחדות, מלכותו – דהוא אחדות – אינו עליהן”

כדי שתהיה המלכה, לימד אותנו מהר”ל צריך שתהיה התאחדות של כל הכוחות בעם ישראל.

המשכן הוא נקודת ההמלכה במרחב והשבת היא נקודת ההמלכה בזמן (שבת המלכה).

השבטים ניצבו סביב המשכן כמו שבני יעקב שבטי י-ה ניצבו סביב מיטתו של יעקב.

כשנצבו השבטים סביב מיטתו של יעקב רצו להראות לו שהם אכן באחדות ואמרו “שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד ותשובת יעקב היתה “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”

יותר קל וטבעי ליצור מקהלה מאוסף של זמרים אלמונים, הרבה יותר קשה ליצר מקהלה מקבוצה של סולנים. הזמרים האלמונים אמונים על אלמוניותם ויוצרים שירת מקהלה באופן טבעי ואילו סולן מעצם טבעו והרגלו מתבלט. לקחת סולן ולשבצו כזמר אחד מרבים במקהלה תוך כדי שיתן את כל אשר לו בלי לנסות ולהתבלט זו מהעבודות הקשות. זה בדיוק מה שדורשים מעם ישראל. מצד אחד מטפחים את האינדבידואליזם. “חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם”, “כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא” כל יהודי הוא מלך או לפחות בן מלך וכך הוא מתחנך. עכשיו, אחרי שחונך להדגיש את ייחודו מזמינים אותו לשירת המקהלה…

כך בנו את המשכן. תחילה קראו לכל אחד ואחד “כל נדיב לבו יביאנה את תרומת ה'” כל אחד ולבו הוא, ואחר כך קראו לכולם בהקהל כי כך יוצרים את המקהלה ההרמונית והאחדותית שיוצרת את מלכות השכינה שבאה לידי ביטוי הן בקדושת שבת המלכה והן בקדושת המשכן בו שוכנת השכינה. לא על ידי הרבה אלמונים אנונימיים, אלא על ידי התאחדות של יחידים המקהלה של “הקהל” נוצרת על ידי הרמוניה של סולנים.

בספרי סוד למדנו כי המשכן = מלכות. ושבת כאמור הלוא היא שבת המלכה. טבעי הדבר שלפני הציווי על השבת ולפני הקמת המשכן יקהילו את כולם. גם הקדושה שהיא כאמור מתנת ה’ לבני ישראל אחרי שקידשו עצמם מעט מלמטה, נאמרת בהקהל.

נאמר: אין ישיבה בעזרה אלא למלכות בית דוד בלבד. רואים אפוא שיש קשר בין מלכות בית דוד למשכן ולמקדש.

הגמרא במסכת ברכות מתארת את תהליכי קבלת ההחלטות במלכות בית דוד וכך נאמר במסכת ברכות דף ג’ ע”ב: “נכנסו חכמי ישראל אצלו אמרו לו אדונינו המלך עמך ישראל צריכין פרנסה …אמר להם לכו ופשטו ידיכם בגדוד” היינו מצפים שמיד ייערכו לצאת למלחמה, אבל לא, כאן מתחיל תהליך מייגע: “מיד יועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין ושואלין באורים ותומים” מה אם כך תפקידו של המלך?

מלך בישראל הוא המקשר בין העם לבורא המלך צריך להעביר את ההנהגה האלוקית לבני ישראל במלוא טהרתה ולכן עליו להיות עניו לבל יכניס מעצמו (אמרנו שהמלך מתרגם את הנהגת האלוקים לבני אדם ותרגום צריך להיות נאמן למקור ולכן נאמר כי “מלכות לית לה מגרמה מידי”).

כיון שעומד הוא בין הקב”ה ובין העם כמשה בשעתו שאמר “אנכי עומד בין ה’ וביניכם” (דברים ה’ פס’ ה’) הרי יוצר הוא את הקדושה וזו מגיעה בהקהל. גם שם במעמד הר סיני שכמשה אמר את הדברים הנ”ל נאמר “ויחן שם ישראל כנגד ההר” ודרשו – כאיש אחד בלב אחד. גם שם נאמר “התקדשו”.

בפרשת וילך מופיע הציווי על “מצות הקהל” מצוה שמקיימים פעם בשבע שנים בשנה השמינית אחרי השמיטה. כל העם מתקהל לשמוע את דברי התורה. ארוע זה מתרחש בחג הסוכות ועל סוכה נאמר “כל ישראל יכולים לשבת בסוכה אחת”. והרי כל מהותה של סוכה הוא יציאה מהטבע אל מתחת לכיפת השמים – לקשר עם האלוקים.

בהמשך פרשת וילך מצוה משה “הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם ואדברה באזניהם את הדברים האלה ואעידה בם את השמים ואת הארץ. כי ידעתי כי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וסרתם מן הדרך אשר צויתי אתכן וקראת אתכם הרעה באחרית הימים”. ולפני הקהל המתקהל אומר משה את שירת האזינו שבמרכזה נבואת זעם נוראית שתתגשם כשהעם לא יתנהג כנדרש. כי כמו שנתינתה ויצירת קשר של קדושה נעשית בהקהל כך כשמפרים את הקדושה ומביאים על עצמם פורענויות גם זה נעשה בהקהל.

[1] כדברי ר’ יצחק אייזיק חבר בדרוש לשבת שקלים שבספר שיח יצחק (של”ג-של”ד)