לפרשת מצורע – נגע ענג ותהליך הגאולה מאדם ועד הקץ

פרשת נגעי בתים, מלמדת על מהותו האמתית של הנגע, ולמעשה על מהותה האמיתית של מערכת יחסי טוב ורע.

בפרשה הקודמת למדנו על נגעי אדם, נגעים הבאים על לשון הרע, האיסור הנחשב כחמור עד מאד ולמעשה מהוה מעין איסור-על, כנשר שחור שצילו מעיב על הכל. נגעים הינם דבר רע, באים על חטא, באים כעונש, מבודדים את המצורע מן החברה.

נגעי בתים הינם פרשה מורכבת יותר, שתי סבות אלטרנטיביות גורמות לחילופין לנגעי בתים, לעתים בא הנגע כעונש על קמצנות כרונית, אדם שתמיד סירב להשאיל לשכניו ולחבריו כלים שהתבקש להשאילם, הקב”ה שולח נגע לקירות ביתו הולך קמצננו לכהן, והלה מיעץ לו להוציא כל כליו מן הבית טרם יבוא לבדוק את הנגע. שכן, אם יימצא הנגע טמא, יאלץ לשבור את כלי החרס ולהטביל את שאר כליו. מוציא אפוא מיודעינו את הכלים שלטענתו לא היו לו מעולם, וכל חבריו עוברים בסך ויודעים ששיקר… ואולם, נגע יכול להיות פרס, שכן יתכן שבא לגלות אוצר שטמנו אמוריים בעבר, ומעולם לא התגלה עד דורו, ועד שהגיע הוא, לא היה אדם שהיה ראוי להנות ממנו ועתה יקבל הוא את האוצר בזכות הנגע.

כשבא על אדם נגע בקירות ביתו אין הוא יודע אם מדובר בעונש או בשכר עד שמתברר הדבר.

מדוע בחר הקב”ה באותו דבר עצמו לפרס ולעונש?

חטא אדם וחוה היה שחברו את הטוב והרע. בראשית היה האדם, זך וטהור היה אלא שהיה יכול להתחבר לרע. וממולו עמד הרע – הנחש, וביניהם היה העץ שיכול לחבר – לדעת, שהרי דעת משמעה חיבור – טוב ורע. וכשאכל אדם מן העץ התחברו למעשה הטוב והרע זה בזה. וכל המעורבים בחטא נענשו. לאדם נאמר: “בזיעת אפך תאכל לחם”, לחוה: “בעצב תלדי בנים” לנחש: “ועפר תאכל כל ימי חייך” ולאדמה: “ארורה האדמה בעבורך”.

יש להתבונן בענשים האלה. עונשי אדם וחוה דומים זה לזה. אין לך דבר כואב יותר מלידה ואין לך דבר שמח יותר לאם מתינוק בן יומו, כשהתינוק גדל הוא גם מלכלך ובוכה וכשהוא גדל יותר יש עמו גם צער גדול בנים, ברגע הלידה השמחה זכה ונקיה.

כמו כן, אין דבר עצוב יותר לאדם כשקוברים את יצירת חייו, ואין לך דבר שמח יותר כשקוצר את פירות עמלו – “הזורעים בדמעה ברינה יקצורו”. בשעת הזריעה כשטומנים את הזרע, עמל השנה שחלפה, באדמה, האיכר דואג ועיניו זולגות דמעות, והשמחה מגיעה רק בסוף כשהתבואה נקצרת.

הקב”ה אומר לאדם: דע לך, כיון שחברת טוב ורע מהלך הבריאה קיבל תפנית, כל הסבל הינו חלק מתהליך. הדרך השתנתה אך לא המטרה, אל אותה מטרה שהיה יכול להגיע בהתחלה בדרך קצרה יגיע מעתה בדרך אחרת כל עוד שהטוב היה טוב והרע היה רע, הכל היה מאד קל ופשוט, עתה משהתערבב הטוב הרע גם הדרך מורכבת, צריך להראות שהרע והטוב אינם למעשה אלא טוב אחד אולטימטיבי.

יש מחלוקת בין הגר”א לרמ”ק האם יש שער חמישים בטומאה אם לא. המפורסם הוא כי “זה כלעומת זה ברא אלוקים וכשם שיש שער חמישים בקדושה יש שער חמישים בטומאה. ועל סמך זה אמרו חכמים שבהיותם במצרים כמעט שקעו לשער החמישים בטומאה ולולא היו נגאלים מיד היו שוקעים לנצח שהרי זו משמעות המספר חמישים, ושער החמישים – נצח. לעומת זאת אומר הגר”א כי אין בטומאה שער חמישים, הפסוק אומר: “כל ברא אלוקים למענהו, וגם רשע ליום רעה” אומר הגר”א: כל, בגי’ 50 ברא אלוקים למענהו – לקדושה. אבל ל”רשע ביום רעה” יש רק “וגם” – מ”ט ולכאורה הדברים כה ברורים שכן, כאמור, המספר חמישים, כמו גם האות נ’, מבטאים נצח ובודאי שאין נצח בטומאה.

יתכן שניתן לומר כי אין מחלוקת בין שתי השיטות אלא שכאשר עולים בסולם הטומאה ומגיעים לשער החמישים מוצאים לפתע כי הגיעו לאותו מקום שאליו מגיעים כשמטפסים בסולם הקדושה. שער החמישים בקדושה הוא הוא שער החמישים בטומאה… שם במקום הגבוה הזה מתברר שהכל סובב סובב ומגיע אל הנצח האמתי – אל הטוב השלם. כל נגע הוא למעשה גם עונג..

גם הגואל הראשון, משה רבינו, הצטרע. ואימתי נצטרע? עת נשלח לגאול את עם ישראל. כשהתלונן משה ואמר: “והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה  אליך אלוקים” נתן לו הקב”ה שלש אותות – המטה שהפך לנחש, המים שהפכו לדם, והיד שנצטרעה ונתרפאה. והנה, הגאולה באה על ידי נחש, צרעת, ודם, ואמנם משה התרפא מן הצרעת, ואמנם המטה של משה חזר להיות מטה ובלע את מטות החרטומים. אך  מדוע צריך היה להצטרע ולו גם לדקה אחת? ואמרו חז”ל כי משה רבנו דבר כביכול לשון הרע על עם ישראל כשחשד בהם שלא יאמינו, ושוב רואים אנו שהסימן לגאולת ישראל ממצרים היה צרוף של ברכה וקללה, של ענג ונגע, כשהנחש ברקע הופך למטה הפלאי שבו עושה משה את האותות, גם הדם מבטא את החיים ואת המות (שפיכות דם). רואים אנו שבבוא הגאולה (-הרי היו על סף שער החמישים) מתאחד הענג עם הנגע. והנגע הופך לענג.