האמנם התקשורת היא זו שאשמה?

החרדים עומדים כרגע לצד המצליחים, וממילא זורמים אליהם תקציבים. העיתונות המייצגת את הצד השני של המפה, מרימה קולה במחאה. נציגי ה”ימין” מנסים להעביר את מה שמכונה “פסקת ההתגברות” בתקווה שזו תחזיר את בית המשפט לתפקידו המקורי, והעיתונות המייצגת את ה”שמאל” זועקת מרה. אין בכך כל הפתעה, הכל מתנהל כצפוי. החרדים ושותפיהם מן הימין זועקים: “צבועים היכן הייתם כשלמפלגת רע”מ הובטחו תקציבי ענק”. והמסקנה כרגיל: “התקשורת” צבועה, “התקשורת” נגדנו וכו’

ומה האמת?

משתמשים בסיסמאות שאבד עליהן הכלח. בעבר הרדיו והטלוויזיה הופעלו על ידי “המדינה” וכשהם ייצגו צד אחד ורדפו אחרי השני הייתה בכך מעילה בכספי צבור וטענות של איפה ואיפה היו מוצדקות כולל ההאשמה בצביעות.

אבל עכשיו שיש תקשורת חופשית ולכל צד יש את השופרות שלו. אין לסיסמאות האלו ולאמת ולא כלום.

כי באותה מידה שהצד השמאלי של המפה מקונן על הצד הימני וממציא כל מיני גידופים ועלילות כלפיהם כך נהג הצד הימני (כולל העתונות החרדית) כשהצד השני היה על הסוס.

שנאת השמאל לימין אינה שונה משנאת הימין לשמאל. הלעג שלועגים לבלרי השמאל על אנשי הימין אינו חריף יותר ואינו ציני יותר מהלעג שלעגו עמיתיהם מן הימין עליהם. הקריקטורות שאנשי הימין “מזעדעזעים” מהן אינן שונות במאום מהקריקטורות שאותם אנשי ימין התענגו עליהם בזמנו.

אלה הם פני הדברים. אבל, האמנם אין הבדל?

ננסה לשים את האצבע על ההבדל האמתי.

כל אחד שמח שהצד שיש לו עמו מכנה משותף מצליח ומקבל את מה שרצה.

השמאל הישראלי מרגיש קרוב יותר לערביי ישראל מאשר ליהודים החרדים. כי העובדה שהם יהודים ואלה גם יהודים אינה אומרת להם הרבה, ואילו העובדה שאלה אזרחים המסייעים להם בשלטון יוצרת מכנה משותף רחב יותר

והימין הישראלי מרגיש קרוב יותר ליהודים שומרי מצוות ואף לחרדים מאשר לערביי ישראל. כי עובדת היותם יהודים משמעותית אצלם לפחות עד כדי שכל מי שהוא יהודי קרוב ללבם יותר ממי שאינו יהודי גם אם יש בינם לבין הלא-יהודי מכנה משותף רחב אחר.

כמדומני שבהניחנו את האצבע על נקודה זו נחדד את ההבדל האמתי. ודרכה של אמת לחלחל גם במחוזות השקר. כי “שקר אין לו רגלים והאמת לעולם עומדת”.