השיעורים הגדולים שלימד אותנו רבי חיים זצ”ל באורח חייו

אישיותו של רבנו הגדול שכבשה את לב כולם, החל מגדולי תלמידי החכמים, גדולי הדור, וכלה באנשים הרחוקים עד מאד מתורה ומצוות התבלטה בכמה וכמה נקודות:

ידיעת כל התורה כולה.

ניצול הזמן עד רמה של חלקי שניות.

שליטה על כל רגע בחיים והכוונתו על פי הלכה ודקדוקיה.

הקדשת הזמן לכל אדם ואדם.

חבור ספרים מיוחדים בשטחי תורה רבים.

מתן רבבות תשובות לשואלים בכתב.

והכל מתוך צניעות מופלגת פשטות וענווה.

יחד עם זאת אם נתמצת את השורש לכל הנ”ל יהיה זה ידיעת כל התורה כולה והחשבת כל חלקיק של שניה וממילא ניצול מירבי של הזמן לדבר החשוב ביותר.

היה רבנו זקן בא בימים

זקן:

זקן פירושו – זה קנה חכמה.

רבנו זכר כל הזמן את כל התורה כולה, כ”ד כתבי הקודש, בבלי, ירושלמי, כל המדרשים כל כתבי הראשונים רמב”ם שולחן ערוך ונושאי כלים. כיצד מגיעים לרמת זכרון כזאת? ואם תאמר – שינון וחזרה רבים שיננו רבים חזרו ולא הגיעו לרמה זו? רבנו שינן כל החיים אך כבר בהיותו עול ימים כתב החזון איש אודותיו שהוא “מרא דכולא תלמודא”!!!

התשובה היא: החשבה. מתן חשיבות. מי שמחשיב כל מילה של תורה כמי שמחשיב יהלום שהשתוקק זמן רב לקנותו, והיה רחוק מהישג ידו עד שקנהו בדי עמל, אינו שוכחה בקלות כמו שאדם אינו מאבד את היהלום בקלות. אדם  שקונה דבר בקנין גמור הופך הדבר להיות לחלק ממנו, מעצמותו, וכמו שאינו שוכח את עצמו כך אינו שוכח את קנייניו. קנייניו חביבים לו יותר מגופו כי קנייניו שעשה בה קנין אמיתי הפכו להיות לחלק מעצמותו (זהו שקראה חוה לבנה הבכור קין מלשון קנין שהוא חלק מעצמותה), בעוד שגופו אינו אלא כלי לעצמותו.

רבנו חיים מוואלאזין העיד על אחיו רבי זלמן שנפטר בגיל צעיר, שכבר בהיותו צעיר מאד לימים ידע את כל התורה כולה בעל פה. שאלוהו האם במידה והיה ממשיך לגדול היה מגיע לדרגת הגר”א. ענה ר’ חיים מואלאזין שגם אם היה חי אלף שנים לא היה מגיע לקרסולי הגר”א שאלוהו, מה ההבדל? אמר: אחי ידע את כל התורה כולה מההתחלה לסוף והגאון ידע את כל התורה מההתחלה לסוף ומהסוף להתחלה… שאל על כך הרב מבריסק, מה הענין להשקיע זמן ללמוד בעל פה מהסוף להתחלה כשאין לזה כל משמעות? וענה שאין הכוונה שהגר”א השקיע זמן לדעת הכל מהסוף להתחלה, אלא יש כאן גדר בידיעת התורה, כי מתי קשה לזכור קטע מהסוף להתחלה, כשמנסים לומר אותו בעל פה, אך אם קוראים מן הכתב, אם הקטע עומד מול העינים ניתן לקרוא בקלות מהסוף להתחלה. נאמר בספר משלי “כתבם על לוח לבך” וכשהדברים כתובים יודעים אותם מהסוף להתחלה כמו מההתחלה לסוף. התורה כולה היתה כתובה על לבו ועמדה תמיד מול עיניו של הגר”א.

בפסוק “כתבם על לוח לבך” כתוב דבר נוסף: שדברי התורה יהיו חביבים לאדם ככתובים על לוח לבו ויהפכו להיות חלק מעצמותו.

זו משמעות המושג “זקן – זה קנה חכמה” הזקן קנה את החכמה, החכמה היא קנין שלו והופכת להיות חלק מעצמותו. כשאדם עושה קנין נצח בכל מילה של תורה לא במהרה הוא שוכח. כי כיצד ישכח את עצמותו. כמו שאומר רבי אברהם אחי הגר”א במעלות התורה: “וזה שנאמר השמר לך פן תשכח כו’ (דברים ח יא), האם אפשר להעלות על הלב, שישכח האדם שהוא חי, וינעוץ סכין בבטנו או בלבו”. כמו שאדם אינו שוכח שהוא חי ושלבו פועם כך לא ישכח את התורה במידה והיא כתובה על לוח לבו.

כמובן שרבנו שינן הרבה, גם על רבי זלמן אמרו שלמד כל דבר מאה פעמים ואחת. אבל כל מי שניסה לשנן יודע כמה הדבר קשה ואחרי כמה פעמים עושים זאת מתוך הרגל וללא שימת לב עד שמתיאשים ומפסיקים ככתוב “קשה עתיקא מחדתא”.

איך אפשר לשנן ובכל פעם ללמוד מחדש כמו בפעם הראשונה?

התשובה נעוצה בנאמר לעיל. אמרו חז”ל על העובדה שהקב”ה הורה למנות ולחזור ולמנות את כלל ישראל פעם אחר פעם , משל לאדם שיש לו יהלומים החביבים עליו והוא מונה וחוזר ומונה. אדם הרואה בכל מילה של תורה יהלום שנקנה בדי עמל חוזר  הוא עליה בשמחה כמי שמונה יהלומים ולא מתעייף וכל פעם הוא נפגש עם אותה מילה כאילו ראה אותה לראשוננה. שינון שכזה מביא לידי זכרון ולקנין נצחי.

בא בימים – בא וכל ימיו אתו.

רבנו החשיב מאד את הזמן. הוא לא זלזל אפילו בחלקיקי שניות. כמו שהעידו הספדנים בלויה. הרב זילברשטיין הסביר בכך את מנהגו בעת האחרונה לא לומר “ברכה והצלחה” אל בראשי תיבות “בו”ה” זאת כדי לחסוך זמן אותו ניתן לנצל…

כשכל שניה כה יקרה. בכל אחת ואחת קונה הוא עוד ועוד קנין של תורה. בכולן קונה הוא אך ורק קניינים של תורה, הרי כל התורה נמצאת מהר מאד בחיקו. וממשמש הוא בה בכל רגע ורגע כאדם העשוי למשמש בכיסו את היהלומים החביבים עליו בכל שעה ושעה.

כיון שרבנו החשיב כל כך את הזמן עד שהחל לברך בראשי תיבות כדי לחסוך חלקיקי שניות ודאי ניצל אותו לדבר החשוב ביותר. ואם הזמן כולו הוקדש ללימוד תורה, ללא כחל ושרק ואף כשידע את כל התורה כולה חזר ולמד שנית ושלישית ועוד ועוד בלי סוף ולא הקדיש ולו חלקיק של שניה לדבר אחר. הוה אומר שאין בעולם דבר החשוב כלימוד התורה.

ואם רבנו כה החשיב את הזמן והקדיש ללמוד בלבד מה עם שאר הדברים שעשה כקבלת קהל ומתן עצות וברכות להמוני הצובאים על דלתותיו?

לימוד התורה הוא ללמוד על מנת לקיים. הרי גם דקדוקי הלכה וגם “בין אדם לחברו” גם הקדשת זמן למצוקותיהם של בני אדם הופך להיות לחלק מעצמותו.

וכמובן, נאמר בפרקי אבות שהתורה “מלבשתו ענוה” (אבות פ”ו משנה א’) אדם שכל ימיו לומד תורה וכל שניה מוקדשת ללימוד תורה על אחת כמה וכמה.

הגמרא במסכת ברכות (מ”בע”ב) אומרת שאם עשרה אנשים הסבו יחד לסעודה אחד מברך לכולם. ואם לא הסבו יברך כל אחד לעצמו, ובברייתא כתוב שאם אמרו הבה ונאכל במקום פלוני אחד מברך לכולם הגם שלא הסבו. כי אם אמרו “נאכל במקום פלוני” הרי זה כהסבו. מספרת הגמרא שתלמידיו של רב שבו מלווית רבם ואמרו נאכל במקום פלוני, משסיימו לא ידעו אם אחד יברך לכולם או כל אחד יברך לעצמו. קם רב אדא בר אהבה החזיר את הקרע למקומו וקרע קריעה חדשה ואמר: רב נפטר ואנחנו טרם למדנו הלכות ברכת המזון. בא זקן אחד ולימדם את הנ”ל שאם נועדו לאכול יחד גם אם לא הסבו מברכים כאחד.

כשמסבים יחד יש מי שיושב בראש הסעודה וכולם סובבים אותו אז נחשבים כחבורה אחת, כך היה כשרב היה בחיים אך עתה רב נפטר מה יגרום שיחשבו כחבורה אחת? התשובה היא – תכוונו למקום אחד תהפכו להיות לקבוצה אחת כאיש אחד בלב אחד אז תהיו גם כן לדבוקה אחת ותוכלו לברך יחד.

כשנפטר רבנו הגדול שאין לנו תמורתו כולם בכוחות משותפים יתאחדו להמשך לימוד התורה כקנין ההופך את התורה לחלק מעצמותנו כחלק מחיינו וממהותנו ונוכל להמשיך הלאה בדרכו.