לפרשת ויקהל – שבת שלום משכן ואש.

ואולם בפרשת יתרו כשיתרו מיעץ למשה רבנו להקים מערכת משפט מסודרת. גם שם אומר רש”י כי הדבר היה ממחרת אותו יום הכיפורים וזהו שנאמר: “ויהי ממחרת”.

מלמדנו ה”כלי יקר” כיון שעומדים לבנות משכן, ומבקשים מהם לתרום על מנת שלכל אחד יהיה חלק במשכן, הרי חשוב להדגיש כי כל אחד יתרום מכספו שלו ולא מן הגזל, ואף לא מכסף מפוקפק שבעלותו עליו אינה ברורה. לכן קודם יש לישב את כל סכסוכי הממונות שביניהם ו”כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום” רק אז ניתן להתחיל לגבות את התרומות. משכן אינו יכול להבנות אלא מכסף כשר למהדרין.

מעשה שהיה בבני ברק. אחד המגרשים שעמד שומם והמתין לגואל הועמד לדיון עירוני. ככל מגרש שאין לו תובעים ובעליו עלומים, גם מגרש זה נועד לבניה צבורים וכמה מוסדות צבור התווכחו על זכותם לקבלו. הדיון התגלל לפתחו של בית הדין בראשות הגאון ר’ ניסים קרליץ שליט”א. אחר כמה דיונים הגיע הדיון בו צפויה היתה להינתן ההכרעה. רגע לפני שעת ה-0 נכנס לבית הדין עורך דין ולצדו איש מבוגר הנראה כתייר שאינו שומר תורה ומצוות, ודפק על השלחן ואמר: יש לעצור את הדיון שכן אני מרשו של בעל הנכס החוקי.

בית הדין בדק את הנירות והתברר כי אכן כן. ברגע האחרון הגיע בעל הנכס. התפנה בית הדין לשמוע את ספורו. וכך סיפר:

ערב מלחמת העולם השניה הסתובבו נציג הקק”ל ומכרו קרקעות בארץ ישראל לכל דורש במחיר אפסי, גם הוא קנה קרקע וקיבל ניירות רשמייים המעידים על בעלותו עליה. הוא אפילו לא ידע היכן בדיוק ממוקמת פיסת רכוש זו. הגרמנים פלשו, והוא לקחת את מעט רכושו וניירותיו וברח לצרפת וממנה דרך ההרים לספרד וממנה לפורטוגל ובפורטוגל ברח לכפר דייגים קטן. שם, הניח, איש לא יחפש אחריו. הבחור הצעיר החל לתור אחר מקור מחיה. והנה ראה כי הדייגים מעלים ברשתם דג שבביתו שבבלגיה מוכרים במחיר יקר וכאן המחיר הוא פרוטות. הלך וחתם חוזה עם כל הדייגים ורכש את כל הדגה של העונה הקרובה ומיד הקפיץ את המחיר בהרבה. הבחור התעשר על נקלה ובנה לעצמו בית גדול וניהל חיים שקטים, קיום מצוות נדחק לאט לאט, עבודתו העסיקה אותו גם ביום השבת, הוא נשא את אחת מבנות המקום, הלא-יהודיות כמובן, לאשה, ממנה נולדו לו ילדים וכך ניהל את חייו עד עתה…

שאלוהו הרבנים: מפני מה התעוררת עכשיו לחפש את הנכס ומה עומד אתה לעשות בכסף?

ענה – במרחק של כמה קלומטרים מביתי ישנו בית כנסת עתיק ועזוב ומוזנח לשם הייתי הולך לשפוך לבי בהתעטף עלי נפשי, נדרתי נדר לשפץ את בית הכנסת ולפארו. את הנכס הזה כבר מכרתי ובכסף שאקבל אשפץ את בית הכנסת.

תמהו הרבנים – הן לדבריך הינך אדם עשיר מדוע חכית לכסף זה דווקא?

פרץ היהודי בבכי ואמר: אין אתם מבינים? הרי כל הכסף שלי אינו כסף כשר, אני עובד בשבתות אני חי כמו גוי. המגרש הזה שקניתי בעודי שומר מצוות מכסף כשר נקנה, רק מכסף כזה ניתן לשפץ בית כנסת.

האינטואיציה של יהודי כזה אמרה לו את מה שלמדנו לעיל: משכן ובמידה דומה גם בית מקדש מעט, יש לבנות אך ורק מכסף כשר.

באור דומה אומר הכלי יקר: אי אפשר לבנות משכן כשאין שלום בין בני אדם לכן אחר יום הכפורים בו כולם מוחלים זה לזה (שהרי על עברות שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מרצה עד שירצה את חברו ומכאן המנהג לרצות איש את רעהו לקראת יום הכפורים ולמחול איש לרעהו על כל עוולה) יש ביניהם שלום זה הזמן להקים את המשכן. ולכן מיד אחרי יום הכפורים בא יתרו עם עצתו למשה בדבר מערכת משפט שתשליט סדר בין אדם חברו ו”כל העם על מקומו יבוא בשלום”.

טרם הקמת המשכן מצווה התורה על שמירת השבת שכן שבת גם היא יום של שלום. ובהיותה יום עם פוטנציאל שלום גבוה, והשלום הרי כה נחוץ להשראת קדושתה של השבת הרי השטן מקטרג, ולכן אמרה תורה: “לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת” אומרים בעל “העקידה” וה”כלי יקר”: כיון שלא עושים מלאכה ביום השבת ובני אדם פנוים וספונים בבתיהם, זה הזמן בו עלולים מחוסר מעש לריב זה עם זה לכן הזהירה תורה לבל יבעירו את אש המחלוקת ביום השבת…

עוד אומר הכלי יקר: “לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת” – אל תגרמו לשרפות על ידי שתחללו שבת, כמאמר הגמרא במסכת שבת דף ק י”ט: אין דליקה מצויה אלא במקום שיש חילול שבת

ואם נצרף הרעיונות יחדיו ישמעו הדברים כדלהלן: אם אין שלום, ואש המחלוקת לא דועכת במיוחד בשבת שנשמתה הוא שלום הרי התוצאה עלולה להיות כדברי הגמרא הנ”ל במסכת שבת.