חרבן בית ראשון, רב אשי, מנשה וחרבן גדלות האדם

בית ראשון חרב בגלל עבודה זרה. אנו מדגישים ענין זה של עבודה זרה דווקא למרות שלא נעלם מעינינו שחכמינו תלו את החרבן גם בגילוי עריות וגם בשפיכות דמים בחדא מחתא. אך כיון שיצרא דגילוי עריות ויצרא דשפיכות דמים המשיכו באותה מתכונת גם אחרי הגאולה מגלות בבל ואילו יצרא דע”ז “נשחט”. הרי הייחוד של חרבן בית ראשון היה עבודה זרה, ודווקא זו הנעשית מתוך היצר.

הגמרא בסנהדרין מספרת כי רב אשי אמר לתלמידיו: מחר נעסוק בחברינו, בהתיחס למנשה מלך יהודה, המלך המפורסם כרשע שבמלכי יהודה. בלילה התגלה אליו מנשה בחלום ואמר לו: ממתי אנו חברים? שאל אותו שאלה בהלכה ורב אשי לא ידע את התשובה, מנשה, שידע את התשובה לימד את רב אשי. השאלה היתה: מהיכן תחילת בציעת הפת? והתשובה שלימד מנשה את רב אשי היתה: ממקום ראשית התהוות הפת, הוא המקום האפוי ביותר.
שאלו רב אשי: כיון שהיית כה חכם שידעת את ההלכה הזו מדוע עבדתם עבודה זרה?
ענה לו מנשה: לו היית בדורנו היית מקפל את שולי הבגד שלך ורץ לעבוד עבודה זרה!

ספור זה מעורר תהיות רבות:

1. רב אשי היה גדול החכמים בדורו ואחד הגדולים שבכל הדורות – עורך התלמוד הבבלי יחד עם רבינא חברו לעומתו היה מנשה הגרוע שבמלכי יהודה וישראל גם יחד, על איש מהמלכים לא נאמר “וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד” כמו שנאמר עליו וזאת מלבד מה שאמרו חז”ל כי עבד את כל העבודות הזרות שבעולם. מדוע נעלב שרב אשי הגדיר אותו כחבר?
2. מדוע שאל אותו דוקא את ההלכה המסוימת הזו העוסקת במקום עליו תחול הברכה כשבוצעים פת?
3. מדוע באמת יש לברך על מקום תחילת הבישול?
4. מה פשר תמיהתו של רב אשי “כיון שכה חכמת מדוע עבדת ע”ז” וכי יש קשר בין ידיעת ההלכה המסוימת הזו בדוקא לבין לעבוד או להמנע מלעבוד עבודה זרה?
5. מה הסיפור עם הגלימה שמנשה אמר לרב אשי – לו היית בזמננו היית מקפל את הגלימה ורץ לעבוד ע”ז?

לימדנו מהר”ל בנצח ישראל פרק ג’.
יש הבדל בין העבודה הזרה שלפני חרבן בית ראשון לבין העבודה הזרה שלאחר זמן אנשי כנסת הגדולה. בזמן בית ראשון היה יצר הרע לעבוד עבודה זרה ורבים מעובדי הע”ז היו עובדים “לתאבון” ואילו בזמן בית שני כבר לא היה יצר הרע זה קיים שאנשי כנסת הגדולה ביטלוהו. מאז עובדי עבודה זרה עובדים מתוך טעות שחושבים שיש בה אמת ובאמת כוונתם הפנימית לפרוק עול ה’.

הרב הוטנר (באגרות איגרת י”ט) מצביע על הבדל בין לשון התורה ביחס לעבודת אלילים לבין לשון התלמוד. בתורה ובנביא עבודת אלילים נקראת “אל זר” “אל נכר” “אלהים אחרים” ואילו מטבע הלשון “עבודה זרה” מופיע לראשונה אצל חכמי המשנה והתלמוד. ההבדל בין הלשונות ברור: בלשון התורה מטבע הזרות וה”אחרות” לנעבד ואילו בלשון חכמים הזרות מתיחס לעבודה וממילא לעובד.

ומסביר הרב הוטנר כי הכל תלוי בנאמר לעיל, בזמן בית ראשון – תקופת התנ”ך – היה יצר הרע של ע”ז ואין לנו שום מושג בסער ה”לתיאבון” שהיה אוחז בציצית ראשו של כל עובד ע”א בתקופה הזו. ולכן אין הזרות מתיחסת לעובד שכן עצמותו – שכלו היה רחוק מהעבודה הזרה וכל העבודה לא היתה אלא מתוך תאוה ולא מתוך טעות ורצון לפרוק עול. לעומת זאת בזמן התלמוד כבר בוטל יצר הרע של עבודה זרה זה מכבר, ואין עוד מקום לעבודה זרה מתוך “תיאבון” ותאווה. עובדי הע”ז בזמן רב אשי היו “מינים” כלומר מין אחר – שפורק עול במודע, הזרות היא של העובד עצמו ולא רק של הנעבד ומכאן מקור הביטוי החדש שלא נמצא כמוהו במקרא: “עבודה זרה”. ולכן רב אשי חשד במנשה שגם הוא שייך ל”מין” זה של עובדי ע”ז ולכן זלזל בו.

בא מנשה ולימד אותו מהיכן בוצעים את הפת – ממקום ראשית התהוותה. והרי זו היתה טעותם של עובדי ע”ז בזמן התלמוד, שלא ייחסו כל דבר לראשית. והנה שלשה דברים נקראים ראשית בכורים – הפרי הראשון. מעשר הרמת תחילת התבואה אחרי היאספה, וחלה הרמת ראשית העיסה אחרי התגבשה. שלשת הראשיות האלה מלמדים שגם אחרי שנוצר הריבוי הכל מיוחס לאחד ואף כי יש שלב בו נראה רבוי גדול עד כי לא ניכר כי מקורו בראשית הרי בסופו של דבר מתגבש הכל לאחדות אחת וזה התהליך של בכורים – פרי ראשון, מעשר – קבוצה ראשונה, וחלה – הראשית שאחרי ההתגבשות החוזרת. שכן הכל יוצא מן האחדות וחוזר אליה. זו גם הסיבה שמברכים על ראשית הפת להראות שגם היוצא מהארץ הרחוקה כה משמים, מקורו בראשית.
אמר לו רב אשי כיון שידעתם את סוד הראשית ולא טעיתם מדוע עבדתם עבודה זרה?
ענה לו רב אשי – בזמננו עובדי האלילים היו בסערת יצרים ואילו בזמנכם – פורקים הם עול מתוך שלא מתבוננים ושוקעים בטעויות שכליות, מגייסים את השכל והופכים למהות אחרת ל”מין” בפני עצמו. הגע בעצמך, אדם המבין שעבודת האלילים הבל, רק שסערת יצרים סוחפת אותו, אם יש מה שמעכב אותו – ישמח שכן יודע הוא שהולך הוא להרוס את עצמו. אך אם טועה הוא טעות שכלית והבגד הארוך מעכבו? – יקפל את שולי הבגד וירוץ לעבוד עבודה זרה!!!
מדוע נעלב מנשה? שכן בשעה שהע”ז בה נכשל והסתבך היתה פרי סערת יצרים אבל השכל במקומו עמד, חשדו רב אשי כי טעות שכלית היתה לו וכי שייך הוא ל”מין” עובדי הע”ז שבימיו.
מי ששכלו התבלבל ודאי מסובך הוא בקטנות. מי שהשכל עומד במקומו, האדם שבאדם שבו לא נפגע.
וזהו שנפגע מנשה – חשדוהו בקטנות המחשבה, חשדוהו בדבר שלא היה בו.

מאז שאנשי כנסת הגדולה ביטלו את יצר הרע דע”ז התבטל גם חזון הנבואה, עם ביטולם של שני אלה ירדה הקטנות לעולם וממנה אנו סובלים עד ימינו אנו.