ייצוג נשים במפלגות חרדיות, האמנם לא?

“קבוצת נשים חרדיות תובעת לתת נציגות לנשים החרדיות במסגרת המפלגות החרדיות” כך זועקות הכותרות.

הגם שמהקולות המושמעים לא נשמע כי מדובר ביותר מאשר פרובוקציה מתוזמנת בצורה כושלת. מכל מקום ברגע שהקולות נשמעו ודאי תהינה נשים רבות שתרצינה לדעת מדוע באמת לא. לשם כך באים הדברים דלהלן.

בראש ובראשונה כשנשמעת טענה כי “נשים חרדיות תובעות” יש לברר מהי “חרדיות” ומיהו “חרדי”.

מקור המושג בישעיהו ס”ו “שמעו דבר ה’ החרדים על דברו”, חרדים פרושו החרדים על דבר ה’. האדם החרדי חרד שמא אינו ממלא את רצון ה’ בכל רגע ורגע כדבעי. שאיפתו אחת – לעבוד את האלוקים “במשרה מלאה”, לא כשכיר העובד בשעות העבודה ושומר אמונים בשאר הזמן ובזה יוצא ידי חובה, אלא כעבד שעובד את אדוניו כל הזמן – 24 שעות ביממה – “משנה שכר שכיר עבדך”

עבור האדם הדתי, הדת היא אמצעי להתרפק עלי הרגשות רוחניות, אוהבים הם את השבת ואת החגים את המצוות ואת האיסורים כי אלה נותנים להם הרגשת התעלות רוחנית. לא כן האדם החרדי גם הוא כחברו הדתי מחבב כמובן את ההתעלות הרוחנית ומעונין בה, אך בעיקר רוצה הוא, כאמור, לעשות רצון קונו כל רגע ורגע.

כיצד ידע מה רצון הבורא? הבורא גילה דעתו והוריד לעולם את סך כל הוראותיו פעם אחת ויחידה – במתן תורה, “אני מאמין באמונה שלמה שהתורה הזאת לא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו”.  התורה שבידינו שבכתב ושבעל פה מכילה את סך הכל של כל ההוראות, הוראות חדשות לא תינתנה ועדכונים אינם באים בחשבון.

מה נעשה אפוא עם כל השאלות המתעוררות, עם כל הנושאים המתחדשים? הרי התורה אינה מתיחסת במפורש לכל רגע ורגע בחיי האדם?

כאן נזקקים אנו לדבריו של ר’ שמעון שקופ בשערי ישר פרק ז’ שער א’: “עלינו להזהר במצוות חז”ל עפ”י הכרת שכלנו דכיון דהם מצאו לטוב לתקן ולגזור, כן הוא האמת והטוב לפנינו וכמו שהשכל מסכים לשמוע בקול ה’ כן השכל גוזר להזהר בכל מה שהזהירו חז”ל ורבותינו הקדושים“.

כלומר: הגם שהתורה לא אמרה במפורש כיצד יש לנהוג במקרים מסוימים, מכל מקום היודע את התורה על בוריה יודע את רצון נותן התורה בכל מקרה הגם שאין התיחסות מפורשת. חכמי הדור הם אלה שספגו לתוכם תורה הרבה ולכן הרוצה לעבוד את ה’ כל ימיו מבין שעליו לשמוע לדברי חכמים היודעים את רצון ה’ בכל שעה ושעה מתוך שיודעים הם את רוחה של תורה אל נכון.

וזו ההגדרה של אדם חרדי – המנהל חייו על פי דעת רבותיו.

ואם נכונים הדברים ביחס לענייני הפרט נכונים הם שבעתים ביחס לענייני הכלל. כאן יש עיקרון נוסף – רק החכמים הופקדו על ניהול ענייני הכלל, ככתוב בפרשת יתרו “ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלוקים אנשי אמת שונאי בצע ושמת אותם ראשים על העם” ולא כל הרוצה ליטול את השם יבוא וייטול. אין אדם משים עצמו אחראי במקום שהאחריות ממנו והלאה.

מכאן נובע אחד ההבדלים הגדולים בין דרכי ההנהגה בעולמה של תורה, ובין דרכי ההנהגה הכללית בעולם הליברלי. בעולם הליברלי ההחלטות מתקבלות כתוצאה מדרישות הבאות מלמטה ועולות כלפי מעלה. דעת הקהל היא המרכיב המרכזי בהחלטות השלטון. דעת קהל זו מוצאת דרכה אל הפומביות בבחירות דמוקרטיות בהפגנות מחאה עממיות או דרך התקשורת המגויסת. לעומת זאת בעולמה של תורה ההחלטות מתקבלות מלמעלה ומחלחלות כלפי מטה.

גדולי תורה שבכל הדורות למדונו כי נשים אינן נבחרות לתפקידי הנהגה ייצוגיים או מעשיים. בהמשך נביא תמצית של מקורות בענין זה, אך כבר בשלב זה אנו מבינים מי שמתהדר בתואר חרדי ומנסה להשתמש במקובל בעולם לכפות על הנהגת הצבור את דעותיו, תוך שימוש בכלי התרסה מחאה ופרסום. יתכן שיטען שהוא ישר והגון, ובעיני רבים גם יחשב כצודק, אך דבר אחד ברור “חרדי” הוא לא!!! המשפחה ממנה בא ומוסדות החינוך בהם בילה את ימי נערותו אינם רלונטיים כלל ועיקר.

ולגופו של ענין.

אחר שהבהרנו כי את ההשקפה החרדית וההתנהגות החרדית מנתבת התורה ומנתבים גדולי תורה נביא מעט מקורות בסוגיא זו.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ”ל במכתב שכתב להסתדרות המזרחי ובמכתב נוסף שכתב כמכתב כללי מביע דעתו החד משמעית כי אין מקום לבחירת נשים לועד המרכזי וכד’. המכתבים ארוכים ומנומקים ובהם הוא מסביר כי הדבר אסור מבחינת הדין וכן אינו מוסרי וכמו כן יזיק לעם ישראל ולמדינה במישור הבינלאומי שאם יראו העמים שאין אנו נוהגים על פי תורה כיצד נתבע זכות על ארץ ישראל?

במאמרינו זה אנו מתמקדים בענין ההלכתי בהקשר לזה אמר הרב קוק דברים ברורים ונוקבים עד מאד:

“מוכרחני לומר שהרבנים שהודיעו את האיסור מצד הדין עד כה שאבו את דעתם ממקור הקול האחד שאנו שומעים מן התורה מן הנביאים ומן הכתובים מן ההלכה ומן ההגדה המורה שרוח האומה כולה בצביונו וטהרתו עומד הוא נגד החדוש המודרני הזה” (מאמרי הראי”ה ח”א עמ’ 191)

הרב חיים עוזר גרודזינסקי זצ”ל הוציא קול קורא תחת הכותרת “אסור בחירת נשים להנהלת הקהילות “:

“אשר שאלוני ידידי הנכבדים לחות דעתי דעת תורה בדבר השתתפות נשים נבחרות בקביעות ושבת יחד ולהמתיק סוד עם הגברים הנבחרים בהנהגת הקהלה או בועד הכללי של הקהלות.

נפלאתי על זה וכי מה זו שאלה כל רב וצורב כל יודע ספר יודע שזהו נגד רוח התורה והמסורה קדושת עם ישראל וטהרת ומדת הצניעות שבו ונגד הנהגת האומה הישראלית מדור אבל לא כן חלק עם ישראל עם ד’ שומרי תורה היודעים כי זאת התורה אשר באנו באש ובמים עבורה והיא יסוד קיום האומה להם אין מקום לשאלות כהנה אשר לא שערום אבותינו ורבותינו בסדר הקהלות מלפנים” (אגרות אחיעזר עמ’ רמ”ה אגרת קנא)

מקור הלכתי לדברים נמצא ברמב”ם בהלכות מלכים פרק א’ הלכה ה’ שם פסק “אין ממנים אשה במלכות, וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש” ומקורו בספרי וכן כתבו ראשונים רבים כרמב”ן הרשב”א והריטב”א

ואין לשאול משלומציון המלכה שלא מלכה ברצון חכמים מה גם שלא הומלכה אלא ירשה את המלוכה. וכן אין לשאול מדבורה הנביאה שעליה נאמר “והיא שופטה את ישראל בעת ההיא” שכן לא היתה השופטת אלא מורה ההוראות לשופטים ולדיינים (תוספות יבמות מה: שבועות כט: וכן מביא ברדב”ז על הרמב”ם שם) וכמו כן היתה זו הוראת שעה על פי הדיבור ואיש לא מינה אותה.

ולאלו שתרצינה להבין מעט מטעמי האיסור. ותשאלנה מה ההבדל בין ייצוג בכנסת לבין שלל תפקידים ומקצועות שנשים מועסקות בהן בכל מקום, כולל כמובן נשים חרדיות?

הנה המדרש על פרשת יתרו כותב: “זש”ה (משלי ו) בני אם ערבת לרעך אמר רבי נחמיה נאמרה על החברים כל הימים שאדם חבר לא איכפת לו בצבור ואינו נענש עליו נתמנה אדם בראש ונטל טלית לא יאמר לטובתי אני נזקק לא איכפת לי בצבור אלא כל טורח הצבור עליו אם ראה אדם מעביר בייא על חבירו או עובר עבירה ולא ממחה בידו הוא נענש עליו ורוח הקדש צווחת בני אם ערבת לרעך אתה ערב עליו תקעת לזר כפיך אמר לו הקב”ה אתה הכנסת עצמך לזירה ומי שהוא מכניס עצמו לזירה או ניצוח או נוצח א”ל הקב”ה אני ואתה עומדים בזירה או נצחת או נצחתי (שם) נוקשת באמרי פיך אין אמרי אלא הוראת תורה שנא’ (שם ז) בני שמור אמרי וכן (שם ד) לאמרי הט אזנך (שם ו)” (מדרש רבה שמות פרשה כז פסקה ט)

כלומר המתמנה על הצבור חייב להיות משועבד לצבור כערב, בכל עת ובכל שעה. נשים, לעומת זאת, אף כי יכולות לעבוד בשלל מקצועות לפי שעות או בקבלנות חייבות להיות קשורות לביתן ולילדיהן אין הן רשאיות להשתעבד לצבור כגברים.

עוד מוסיף המדרש ואומר: “עשה זאת איפוא בני והנצל כי באת בכף רעך אלא תן רצונך לידע מה לעשות והואיל והכנסת עצמך לערבות זה ליעשות ראש לך התרפס באבק רגליהם של שרים וגדולים ממך” (שם) בנוסף לשעבוד המוחלט לצבור, יש לעתים על הממונה להתרפס בפני מי שצריך לקבל ממנו עבור הצבור. וזאת ודאי רצו רבותינו למנוע מן הנשים, אשה אינה אמורה להרפס לפני אף אדם.

הגאון ר’ משה פיינשטיין נשאל על תנועת הנשים הלוחמות לשוויון זכויות לאשה שכמה מהן רוצות להתעטף בציצית ואומר שאם כונתם להתקדש בעוד מצוה – ניחא ובלבד שיהיה זה בגד של אשה, אבל אם כל רצונן נובע מכך שאין הן מרוצות בתפקיד שנתן להן הבורא בתורתו הרי זה לא פחות מכפירה ואפיקורסות…

ועוד כתב בתשובה מפורטת בענין זה, והדגיש:

“ולא תועיל שום מלחמה כי אין שום כח לשנות בהסכם כל העולם כולו שום דבר. והנשים הרוצות ללחום ולשנות הן נחשבות כופרות בתורה עיין ברמב”ם פ”ג מתשובה ה”ה” (אגרות משה או”ח ד’ תשובה מ”ט).

והדברים ברורים עד מאד. אשר על כן אין לדבר על נשים “חרדיות” אם אכן מדובר בנשים שאינן מקבלות את כל הנ”ל.

ואמנם מותר להן לרצות ומותר להן לבקש הסבר מדוע אין ממלאים את רצונן, ולהגיש את שאלתן לפני גדולי תורה, אך עוד בטרם תקבלנה תשובה, אמורות הן לרצות ולקבל כל תשובה שתינתן אם אכן רצונן לפעול על פי תורה. ואם לא – עליהן לקיים את דבר התנא האומר שאחד הדברים שהתורה נקנית בהם הוא “המכיר את מקומו”.