לפרשת בשלח – מי ידע להעריך את ארץ ישראל באמת?

“ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים כי אמר אלוקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה”. אמרו חז”ל בתנחומא: אמר הקב”ה אם אני מוליכן דרך פשוטה עכשיו מחזיקין איש איש בשדה וכרם ומבטלים מן התורה, אלא אני מוליכן דרך המדבר ויאכלו את המן וישתו מי באר והתורה מתישבת בגופן” (תנחומא בשלח פרק א’)

הדברים קשים כברזל. כבר הורגלנו שהתורה מקצרת וחכמים מרחיבים, שהתורה סותמת וחכמים מפרשים אבל לא מצינו שהתורה אומרת דבר אחד, וחכמים מתעלמים ממה שהתורה אומרת ואומרים דבר שונה לחלוטין! הרי התורה נימקה את העיקוף בנימוק אחר לגמרי: “פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה” ומדוע נימקו החכמים את אותו עיקוף בנימוק אחר לחלוטין? – שישהו במדבר כדי שהתורה תתישב במעיהם?

ואולם על הנימוק שאמרה תורה: “פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה” יש לשאול: היעלה על הדעת לחשוד בעם ישראל בחשד מגונה כזה ומשונה כזה? שלא יהיו מוכנים להלחם על ארצם ומולדתם ויעדיפו לחזור לשעבוד מצרים ולא להלחם למען ארץ ישראל? וכי גרועים היו מניצולי השואה, שחזרו מהמלחמה והגיעו לארץ ישראל ומיד התגייסו לצבא ורבים מהם, שניצלו מכל שבעת מדורי הגהנום הנאצי מסרו נפשם ומתו על קידוש ה’ במלחמות על שחרור הארץ, היעלה על הדעת ש”בראותם מלחמה” יעדיפו לחזור למצרים ולהשתעבד בידי אותם משעבדים אכזריים מהם ניצלו זה אך עתה?

התשובה היא: אדם אחד ראה את חמורו האהוב אוכל קש באורווה מתוך שק מלוכלך כשכולו מבסס בזוהמה עד ברכיו, לקח את החמ ור לחמאם טורקי רחץ אותו ושפשף אותו וניקה אותו, הלביש אותו סמוקינג וצילינדר ועניבת פרפר הביאו לוולדורף אסטוריה הכניסו למסעדה והגישו לפני סעודה כסעודת שלמה בשעתו על ידי מלצרים מלובשים היטב, על יד שלחנות ערוכים בטוב טעם עם סרויס מפורצלן גרמני כוסות מקריסטל צ’כי מפה מפוארת שהובאה במיוחד מסין ועליה רקמה סינית עתיקה, וברקע מנגן פסנתר נעימות קלאסיות, מה יעשה החמור? יש להניח שיבעט בכל שלפניו יקרע את הבגדים שעטו אותו בהם וירוץ חזרה אל חבריו החמורים להמשיך את ארוחתו בתוך זוהמת האורווה… אוביקטיבית, האין נעים יותר לאכול בצורה נקיה ומסודרת מאשר באורוה המלוכלת? – ודאי וודאי אך כדי שידע מיודענו להעריך זאת עליו להפסיק תחילה להית חמור…

המרגלים חזרו מארץ ישראל ונחלקו לשתי קבוצות, קבוצת הרוב וקבוצת המיעוט, כולם מדברים על אותן תופעות אך מבינים אותן בצורה חלוקה זו מזו, כולם מצביעים לעבר הפרות הענקיים, הרוב אומרים: “תראו איזה פרות משונים…” ויהושע וכלב מוחים ואומרים: “פרות משובחים וגדולים” הרוב אומרים “בכל מקום מתו המונים – ארץ אוכלת יושביה היא” ויהושע וכלב זועקים: “ארץ ניסית, בכל מקום מתו המונים… הקב”ה הסיט את תשומת לבם מאתנו…” איך יתכן שתי דעות כה שונות כשיש הסכמה על העובדות? הוה אומר שהרוב לא הבין את התופעות שכולם ראו ולא ראה את פנימיותן…

וזה מה שאומרים חז”ל: היודעים אתם מדוע חששה התורה שמא לא ירצו להלחם? זאת מפני שכדי להיות נכונים להלחם על ארץ ישראל צריך לדעת להעריך אותה, אם ילכו בדרך קצרה והתורה לא תכנס לדמם עלולים הם לא להכיר די בחשיבותה של ארץ ישראל ומדוע ילחמו עליה? לכן יש ללכת בדרך ארוכה כדי שהתורה תתישב במעיהם.

והנה עדים אנו לתופעה שבניהם של אלה שמסרו נפשם על ארץ ישראל והיו בראש התנועות שהגיעו לארץ ישראל ושפכו דמם למענה מבעטים בארץ ישראל ומוצאים עצמם מתבוללים בכל מיני פינות בעולם. והשאלה זועקת עד לב השמים: היתכן? אבל הבה ונתבונן, כיצד ניסו להשריש אהבת ארץ ישראל? על ידי ששרו על הירח בעמק יזרעאל, על ריח החציר בנהלל, על יפיה של הכנרת… והצעירים יצאו וראו כי עם כל יופיה של הכנרת אגמים באלפים יפים לא פחות, וריח חציר יש גם בת, וריח חציר יש גם בטכסס, ואותו ירח שמאיר בארץ ישראל, מאיר בכל מקום אחר בעולם… אם לא מעניקים כלים לחוש בפנימיותה הרוחנית של ארץ ישראל אין כל סכוי שידעו באמת להעריך אותה, מה הפלא שמותרים עליה כה בקלות?