לפרשת צו – הקרבנות והענווה

מנחה צריך להביא מצות “לא תאפה חמץ… קודשים קדשים היא כחטאת וכאשם” הנימוק על איסור חמץ הוא כי קרבן זה, מנחה, צריך להיות כחטאת וכאשם. כמו שחוטא המביא חטאת ואשֵם המביא אשם, אין מקום ולו גם לקורטוב של גאוה, “כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'” אין מקום לשאור המנפח את העיסה כמו שאין מקום לגאוה המנפחת את האגו.

בשני קרבנות בלבד מותר להביא שאור, בשתי הלחם שבחג השבועות ובקרבן תודה.

בחג השבועות הלחם חמץ הוא וזאת מפני שגם היצר הרע הלוא הוא השאור שבעיסה הופך להיות לחלק מעבודת ה’ בזכות קבלת התורה כנאמר: “בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין” ואדרבא יש לעבוד את ה’ אלוקינו בשני יצרינו. אין להכנס לפרדס שלא על מנת לצאת, רק מי שיודע להיכנס ולצאת מותר לו להכנס לפרדס, מטרתנו היא לקדש את החומר לא להתנתק ממנו.

ואולם אין אפשרות לעשות זאת בלא תורה ולכן רק בחג השבועות מביאים קרבנות לחם חמץ.

וכן בקרבן תודה, אחר שאדם היה בצרה וראה כי אם לא שהקב”ה עזרו היה שוקע בצרתו, אדם כזה כבר לא יכול להיות בעל – גאוה ולכן שליש מקבנו יכול להיות חמץ כמו שגם לתלמיד חכם צריך שתהיה שמינית שבשמינית שבגאוה.

ואילו בדרך כלל, השאור הוא בבחינת בל יראה ובל ימצא בקרבנות המנחה הבאים לבית המקדש, “מאד מאד הוי שפל רוח” להבדיל מכל המידות האחרות, בהן לימדנו הרמב”ם יש לעמוד על קו האמצע – שביל הזהב. ושני הצדדים אינם מומלצים, במידת הענוה הקצה האחרון הוא תכלית הטוב הנרצה, וגם משהו גאוה פוסל.

אמנם עלינו לדון מהי אותה גאוה פסולה.

מקובל לחשוב כי אדם אמור לחשוב שהוא אינו מסוגל לכלום או אז יחשב לעניו.

ולא היא, הרי משה רבנו הוא שאומר בתקיפות לקורח כי הוא יהיה המלך ואחיו כהן גדול, וזאת בנשימה אחת עם ביטוי הענוה “ונחנו מה”… ביטוי זה מצוטט בפי חז”ל כביטוי לענוותו של משה רבנו.

משה הכיר ביכולותיו, הוא הרי כתב על עצמו מפי ה’ “בכל ביתי נאמן הוא” הוא שכתב מפי ה’ “לא קם בישראל נביא כמשה עוד” ובספר העיקרים למדנו כי משה היה זה שביקש שלא יקום נביא גדול ממנו לעולם, לבל יהין מישהו לדמות כי ניתן לבטל משהו מן התורה או לשנות ממנה. והוא הוא שכתב “והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה”.

להיות עניו אין פרושו לא להכיר ביכולות, אדם שבאמת ובתמים חושב שהוא סמרטוט ושאינו מסוגל למאומה, והדימוי העצמי שלו נמוך עד מאד, מה הגדלות בכך שהוא עניו? וכי יעלה על הדעת שאדם כזה לא יהיה עניו? ענוה אינה אי הכרת המציאות, אדם אמור להעריך את יכולותיו בדיוק כמות שהן, כמו שחננו ה’, וליטול על עצמו עול אחריות בהתאם, ונוכח זאת להיות עניו, ולא להחזיק טובה לעצמו, זו היא הענוה, ועם ענוה כזו מתקרבים להקב”ה כי מי שיחשוב שאינו מסוגל למאומה לא יתקרב לקב”ה, רק העניו האמתי היודע את ערכו ומכיר בכוחותיו אך יחד עם זאת עניו הוא – שאינו מחזיק טובה לעצמו, רק אדם כזה יכול להביא קרבן.

וכשמביא קרבן תודה, בעצם התודה יש הודאה ווידוי על קוצר יכולתו ועל היותו תלוי כולו בקב”ה, זה הזמן שהוא יכול להביא חמץ, להביא גם את בחינת החומר אל המזבח.

ויחד עם השאור גם הדבש אסור “כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'” דבש מבטא את הטהור היוצא מן הטמא – את קידוש החומר, וטהור הוא, ונכון הוא ויפה הוא, אך במקדש יש להביא את הקדוש בלבד מלבד באותם מקרים יוצאי דופן.