מקור הסמכות של בתי הדין בכלל ובתי דין לגיור בפרט

פרשת המשפטים מוקפת בתיאור מתן תורה. חלקו של התיאור לפני פרשת משפטים, וחלקו בסופה של הפרשה.

הלכה: בית דין שפסק פה אחד, שהנאשם חייב, יוצא הנאשם זכאי, גם כשמדובר בהאשמות חמורות ביותר. כגון, אדם הנאשם ברצח, ואשמתו כה ברורה עד כי כל חברי הסנהדרין (שבעים ואחד או עשרים ושלשה) מצאוהו אשם, ואיש מהם לא מפקפק בדבר, אדם כזה יוצא כזכאי מבית המשפט. לא רק שלא מענישים אותו אלא שלא מכריזים עליו כאשם![1]

השאלה זועקת לשמים. אשמתו של האיש הוכחה בצורה כה ברורה, עד כי כולם מצאוהו אשם פה אחד. מדוע יצא כזכאי?

אומר מהר”ל כיון שבית דין מכונה “בית דין צדק” ורק לבית דין כזה סמכות לדון. ברגע שבית הדין לא מצא דרך להצדיק את הנאשם מאבד הוא את הגדרתו כ”בית דין צדק” וממילא אין לו סמכות לחייב.

דברי מהר”ל טעונים ביאור. מה לי אם בית הדין ייקרא כך או לא ייקרא כך. הדבר נשמע חלילה כמילים ותארים גרידא ואילו במהות האיש ודאי נמצא חייב על פי כל כללי עדויות וחקירות ודרישות מדוע ייצא כזכאי?

נאמר: הווה דומה לו. מה הוא רחום, אף אתה היה רחום, מה הוא חנון אף אתה היה חנון. כלומר, יש להידמות לקב”ה בצד החסד. מדוע לא נאמר באותה מידה “מה הוא קנא ונוקם אף אתה היה קנא ונוקם? מדוע לא נאמר שיש להידמות לקב”ה בצד הדין?

אומר הרב הוטנר: כל אחד יכול להתחסד עם השני. בין אם הוא מעליו מתחתיו או בדרגתו, לעומת זאת דין יכול לעשות רק מי שנמצא מעל הנידון (אכן, בכל בתי המשפט ובתי הדין יושבים השופטים על במה והנאשמים והנידונים תחתיהם כדי לבטא שהחוק מעל האזרח הנתבע) ולכן רק אלוקים יכול לדון. בני אדם אינם יכולים לדון איש את רעהו כי אין אדם שנמצא מעל חברו. יכול הוא להיות חכם ממנו וישר ממנו, אבל שניהם מאותו סוג ובאותה בחינה. לכן רק הקב”ה יכול לשפוט ולדון ולהעניש את בני האדם. ומה שבית דין יכול לדון הרי זה מפני ש”אלוקים ניצב בעדת א-ל”. הוא הדן והוא השופט והוא המעניש, כפי שכתב בתורתו את דבר העונש לכל אחד מגופי העבירה. הדיינים הם “שלוחי רחמנא” הם שליחיו של הקב”ה ושליחיו כמותו. הקב”ה מינה אותם בתנאים מסוימים, אחד התנאים המרכזיים הוא שבית הדין חייב להיות “בית דין צדק”. כשאיש מבין הדיינים אינו מוצא צד להצדיק את הנאשם וכולם מצאוהו אשם, איבד בית הדין את התואר “בית דין צדק” וממילא את ההאמנה כ”בית דין” שאלוקים ניצב בו, וכמוהם כשאר בני אדם שאין בסמכותם לדון בני אדם כמוהם כנ”ל.

התורה מצווה: “מדבר שקר תרחק, ונקי וצדיק אל תהרוג, כי לא אצדיק רשע” (שמות כ”ג ז’) מה מלמדים אותנו שלשת חלקי הפסוק?

פסוק זה נאמר לדיינים שהרי בפסוק הקודם “לא תטה משפט אביונך בריבו” וממשיכה התורה “מדבר שקר תרחק” וכו’. דיין העומד בפני מקרה כה ברור שאין לו ספק שכל חבריו הדיינים היושבים עמו בהרכב ימצאו את הנאשם חייב, ואז יצא הנאשם כזכאי… חושב הוא אפוא: אשקר, ואומר שהוא נקי וצדיק כדי שהרשע יקבל את ענשו! מזהירה התורה ואומרת: “מדבר שקר תרחק” אל תשקר ותאמר על מי שבעיניך רשע שהוא “נקי וצדיק” ועל ידי כך יהרג “ונקי וצדיק אל תהרוג”. אלא שחושש אתה שמא רשע יצא בדין כצדיק, אל דאגה, “לא אצדיק רשע”…

כל הדברים נאמרים במשפט שבו  דנים אדם על מעשה שעשה. גם במקרים אלה כשלכאורה תפקיד הבית דין הוא אך ורק לברר את המציאות, האמנם התרחש הארוע בו נאשם האיש, או לא התרחש כלל, גם אז אין להם סמכות אלא זו שהואצלה להם על ידי התורה. קל וחומר כשבית דין אמור ליצור מציאות. כגון בית דין שלפניו באים מועמדים לגיור. במקרה זה אין תפקיד בית הדין מצטמצם בגביית עדויות ובתחקור אודות המציאות וקביעתה. במקרה זה בית הדין יוצר את חלות הגיור. אמור, מעתה, אם בדיני עונשין, כשתפקיד בית הדין אינו אלא לברר את המציאות, אין בית הדין יכול לפעול אלא בסמכות שהואצלה עליו משמים. קל וחומר במקרים בהם בית הדין יוצר את המציאות. שכן, זו הגדרת פעולת בית הדין ביושבו כבית דין לגיור. במקרה זה ודאי הוא שאינו אלא שליח הקב”ה ורק בתור שכזה יש תוקף למעשיו.

ברגע ש”בית הדין לגיור” הוא לא שליח של המשלח האמור לעיל ובמובן האמור לעיל, אלא שליחו של שר הדתות, ובמיוחד כשהוא שליח של שר דתות כזה שבחר להתעלם מכל מה שבתי הדין המוסמכים מורים לו, ומוצא לעצמו בית דין שמתיישר עם השקפותיו. המסקנות אודות משמעות הגיורים של בית דין כזה ברורה.


[1] יש להוסיף ולומר שישנו כלל ש”מכים ועונשי שלא על פי תורה אלא שהשעה צריכה לכך” כך שיש סמכות לבית דין לפעול להגן על הצבור לפי ראות עיניהם.