ירון לונדון צדק (למחצה)

הפובליציסט ירון לונדון הכריז כי אינו מצטער על הנהרגים במירון יותר משהיה מצטער על נהרגים באסון דומה לו היה מתרחש חלילה באינדונזיה.

מאמין אני לו שאינו מצטער אך איני מאמין לו שהיחס שלו זהה ליחס שהיה לו לו היה מתרחש אסון דומה באינדונזיה. כי נדמה לי שהוא חש קרבה גדולה יותר לליברלים שבין האינדונזים, מליהודים שומרי מצוות. אין ספק כי בסגנון החיים, הליברלים שבכל העולם דומים זה לזה, יותר מהדמיון שבין ליברל חילוני ליהודי המדקדק בקלה כבחמורה, הדברים נכונים גם ביחס להופעה חיצונית. גם ביחס לתרבות וגם ביחס לסולם הערכים.

מכל מקום, כשאמר שאינו חש קרבה מיוחדת לצבור שומרי המצוות וממילא אינו חש בצער מיוחד על משבתם אני בהחלט מאמין לו ובוודאי שאיני כועס ומתרגז על שאמר את האמת, ולא רק בגלל שדעתו אינה כה חשובה לי. אמנם היה זה חוסר טקט לומר דבר כזה בזמן שכזה. אבל אין אנו מצפים להתנהגות מכובדת וטקטית ממי ששייך לאותה קבוצה שחיה מפרובוקציות, ועדינות הסגנון והתחשבות ברגשות הזולת זרים לה. ויותר מזה – עושה רושם שהם, קרי: העתונאים שהעמידו את עצמם כשומרי החותם של הליברליות, הרי מתקיימים מהצער שהם גורמים לקורבנותיהם.

ירון לונדון צדק. שהרי מה המכנה המשותף בינו לבין יהודים שומרי תורה ומצוות? אורח החיים שונה, סולם הערכים אחר, המאכלים העולים על השולחן שונים, צורת חיי המשפחה שונה, תחומי ההתעניינות רחוקים זה מזה כרחוק האמת מן השקר. אין לאחד מושג ממה שבאמת חשוב לשני ועד כמה הוא חשוב. הקוד המוסרי שונה, קוד הלבוש שונה, סדר היום שונה בתכלית, מעגל השנה סובב סביב צירים אחרים לחלוטין. מה יגרום שירגישו קרבה?

נכון, אנו, שומרי המצוות, כן מרגישים קרבה מיוחדת, גם ליהודים המצהירים שהם אתאיסטים. יודעים אנו ש”ישראל אף על פי שחטא, ישראל הוא”, ושנשמות כולם עמדו על הר סיני, וכולם בני אברהם יצחק ויעקב, ולכולם פוטנציאל לחזור בתשובה והנקודה היהודית מסתתרת אי שם במעמקי הלב. אך את כל זה אנחנו יודעים והוא לא, ולא רק שאינו יודע, הוא מתכחש לכל זה, ולא רק שהוא מתכחש, הוא מלגלג על הדבורים מהסוג הזה בהתנשאות.

ולכן צדק ירון לונדון במה שאמר. אלא שלא כל מה שחושבים יש לומר ולא כל מה שאומרים יש לפרסם.

העובדה שירון לונדון אמר את הדברים כשמתינו היו מוטלים לפנינו ובני משפחתם המומים מכאב, ולא חשב שהדברים עלולים לפגוע, מאפשרת לנו לומר שוב את תפילת רבי נחוניא בן הקנה “מודה אני לפניך ששמת חלקנו בין יושבי בית המדרש ולא בין” וכו’, כי אם הערכים אותם מייצג הנכבד הנ”ל אינם כוללים רגישות לצער הזולת, יהיה אשר יהיה. בזה לבד די שנחוש שאשרינו מה טוב חלקינו שאין לנו חלק ונחלה ב”ערכים” אלה.