השיעור הגדול לדורות, של ניסי יציאת מצרים

השיעור הגדול לדורות, של ניסי יציאת מצרים

“בשעה שעמדו אבותינו על הים, אמר להם משה: קומו, עברו אמרו לו, לא נעבור עד שנראה הים נקבים נקבים. נטל משה מטהו והכה על הים ונעשה הים נקבים נקבים שנאמר (חבקוק ג’) “נקבת במטיו ראש פרזיו”. אמר להם משה: קומו, עברו אמרו לו, לא נעבור עד שנעשה הים בקעה לפנינו. נטל משה את המטה והכה על הים ונעשה לפניהם בקעה, שנאמר (תהלים עח) “בקע ים ויעבירם” … אמר להם משה: קומו, עברו אמרו לא נעבור עד שנעשה לפנינו גזרים גזרים. נטל משה את המטה והכה על הים ונעשה לפניהם גזרים גזרים, שנאמר “לגוזר ים סוף לגזרים”. אמר להם משה: קומו, עברו אמרו לא נעבור עד שנעשה לפנינו חומר….”  (אבות דר’ נתן פרק ל”ג) וכך ממשיך התנא ומלמד כי דרשו עוד ועוד ניסים ולא נתקררה דעתם, ולא הסכימו לעבור עד שדרשו שהים יעשה יבשה והמים חומות ונענו ונתן להם הקב”ה כל בקשותיהם.

עלינו לשאול: אם לא הסכימו לעבור עד שייעשה הים יבשה והמים חומות, מדוע לא בקשו זאת מיד,  מדוע ביקשו כל מיני בקשות כשידעו שלא יסתפקו בפחות מיבשה וחומות? ולמרבה הפלא אין עליהם כל ביקורת. ולא עוד אלא שהוסיף להם דבש מסלע ושמן מחלמיש צור, בלי שבקשו.  

ידועים ומפורסמים דברי הרמב”ן בסוף פרשתינו האומר שמניסי יציאת מצרים תתפרנס אמונת כל הדורות ובלשונו: “ובעבור כי הקב”ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצווה אותנו שנעשה תמיד זיכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון” ומסיים דבריו ואומר: “ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצוות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון”.

וזאת למרות שעל פני השטח, בעולם שבו הא-ל מסתתר. נראה כאילו דברים מתנהלים לפי חוקי הטבע וה”המקרה” מושל בכיפה.

כאן באים ניסי יציאת מצרים ועומדים תמיד מול עינינו, ומידי יום ומידי לילה מעוררים ומזכירים כי כל מה שקורה סביבנו הכל בהשגחת אלוקים ושלא מתוך מקריות וטבעו של עולם. כמו שאמר הרמב”ם שמן הניסים הגלויים נלמד על הנסתרים.

הדברים מאירים את פתיחת פרשתנו באור יקרות. “ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם. סיפור זה שנספר באזני ילדינו ונכדינו, חשוב לא רק כזכרון העבר, אלא ככלי להבנת כל האירועים בכל זמן ועת. כי גם כשההשגחה מסתתרת, אין היא יכולה להסתתר מעיני האדם שזוכר את יציאת מצרים, כי יודע הוא שגם כשמסך הטבע מטשטש את עולם הניסים, הרי מדובר בניסים נסתרים וכפי שכבר נאמר, מן הגלויים לומדים אנו על אלה הנסתרים.

במילים אחרות: בדרך כלל הנהגת האלוקים בעולם היא “הנהגת המקרה” האירועים נראים כאילו מתנהלים מאליהם ללא סדר וללא תוכנית וללא מסדר.  אמר רבי שמעון שוואב: משל הבירה הדולקת שנאמר על חיפושיו של אברהם, פירושו, שהבירה מעידה מחד על מסדר, אך כשהיא דולקת, כלומר, נשרפת. נראה כאילו יש אי סדר ומהומה. הציץ אליו בעל הבירה ואמר: אני בעל הבירה, אני אחראי הן על הסדר והן על המהומה. זו שריפה מבוקרת… כך העולם נראה שהכל מתנהל בו במקרה. יציאת מצרים היתה הרמת המסך מעל המערכות הפנימיות המנהלות את העולם וראו כולם כיצד הכל מנוהל בסדר למטרה ברורה מבפנים אף אם מבחוץ נראה כאילו הכל במקרה. גם אנו המקבלים את סיפורי יציאת מצרים ב”קבלה שהיא כמראה עינים” (לשון הכוזרי) רואים כי מתחת למעטה ה”מקרה” ישנה השגחה קפדנית המובילה הכל אל המטרה.

לאור הדברים ניתן “לעשות שלום” בין הרמב”ם לבעש”ט. הרמב”ם במורה נבוכים  (ח”ג פרק י”ז) כותב “ואין אני מאמין בשום אופן שעלה זה נשר בהשגחה עליו” ואומר כי בעלי חיים וצמחים מתנהלים על פי המקרה. ואילו בשם הבעש”ט ידוע שאמר כי אם עלה נופל על תולעת ומגן עליה מהשמש הרי זה בהשגחה.

ויש מקום לומר כי כשהרמב”ם מדבר על מקרה מדבר הוא על מה שנראה לעיניננו ולעיני שכלינו ואנו נכנה זאת “הנהגת המקרה” ובאותה מידה שכל הנהגותיו של הקב”ה, כגון רחמים ודין, אינן משקפות את מה שמתרחש “אצלו”, שזאת אין אנו יכולים לדעת, ואין אנו יודעין אלא את האופן שבו ההנהגות הללו מתקבלות אצל המקבלים. כך גם “הנהגת המקרה”, מבחינתנו נראית התנהלותם של הצמחים ובעלי החיים ועוד. כמקרה לכל דבר כי כך רצה הקב”ה שיתקבל הדבר אצלנו. ואילו הבעש”ט מדבר על ההנהגה הפנימית. וכן, ברגע שמובן שמדברים על “הנהגת המקרה” הרי יכול הקב”ה להתנהג בהנהגה אחרת ועליה דיבר הבעש”ט.

כיון שבני ישראל העומדים למרגלות ים סוף יודעים שזו שעת רצון. שעוד מעט חולף הזמן בו המסך מורם ורואים את ההשגחה התמידית ואת עולם הניסים הגלויים. מבקשים הם עוד ועוד ניסים כי מניסים אלה תתפרנס אמונת ישראל לאורך כל השנים.

ועתה נחשוב בעצמנו: העם עומד למרגלות ים סוף. מצד אחד המצרים השועטים קדימה, אלה שמהם למדו לפחד זה מאתים ועשר שנים. ומצד שני עומד הים הגועש ומשני צידיהם המדבר, מקום שרף נחש ועקרב וצימאון אשר אין בו מים. והים נקרע והם יכולים לבקש  שיהיה יבשה ויינצלו מן המצרים. אך הם – כאיש אחד בלב אחד עומדים ומבקשים עוד נס ועוד נס, ובינתיים האויב נושף בעורפם, אך הם אינם נכנסים לים  הקרוע אלא מבקשים עוד ועוד ניסים. הם מבינים שהם צריכים לנצל את שעת הרצון ולהזמין כמה שיותר ניסים בשביל דורות יבואו. ואינם שמים לב לצרכיהם הם, ומתעלמים מהסכנה. מסירות נפש זו של עם יוצאי מצרים לדורות יבואו ראויה להיות חקוקה על לבנו ולעורר אותנו להיות ראויים לה.