הגולם קם על יוצרו

הגולם הקם על יוצרו

מערש ההיסטוריה ולכל ארכה, ה”גלמים” שיוצר האדם, או שנוצרו עבורו, קמים על יוצריהם. בדרך כלל, באשמתו ואף סיועו של האדם עצמו – לרע לו.

כבר על הנחש הקדמוני אמרו חז”ל, כי עשוי היה להיות משרת נאמן וטוב, אך האדם הניח לו להרים ראש, להדריך אותו ולכוון אותו, תחת שיהיה לכלי המסייע לו בדרך למילוי תפקידו.

עובדי כוכבים ומזלות עבדו את השמש את הירח ואת הכוכבים. בעומק משמעות הדברים נמצא אותו רעיון עצמו, השמש והירח חדלו להיות משמשים, כלים המנוצלים על ידי האדם כדי להגיע למטרותיו ולתכליתו. במקום זאת הפכו להיות ליוצרי המטרות עצמן.

הדוגמאות הן רבות, וגילו של התהליך כגיל האנושות, ומספר ה”גלמים” כמספר היצירות. חקלאות, תעשיה, אמנות, כל אלה חדלו להיות כלים, והפכו למטרות המכתיבות “ערכים” (ותקצר היריעה מלהרחיב ולהראות זאת). גם הדמוקרטיה שנועדה להיות אמצעי ליישום ערכים, הפכה להיות למערכת המכתיבה ערכים, במקום לשרת ערכים אלוקיים עליונים. וכך הגולם קם על יוצרו, ומכלה כל חלקה טובה.

כלי התקשורת המודרניים נועדו ביסודם לקצר הליכי תקשורת ולסייע לבני אדם להגיע (פיסית או רעיונית) למחוזות חפצם במהירות ובקלות, ובכך לפנות זמן ומרץ לעיסוקים חשובים בדרך למטרות האמתיות אליהן אמור האדם לחתור. אך כמו שהנחש הפך ליוצר ערכים, במקום למשרת לאדם החותר לערכים, וכמו שהשמש והירח הפכו להיות (עבור עובדי הע”ז) למכתיבי ערכים, במקום שיצטמצמו לתפקידם להיות כלי ליישום ערכי האדם הנכונים. כך גם לאורך כל ההיסטוריה אמצעים שונים ורבים הפכו למטרה, ו”כלים” – ל”ערכים”, כך גם כלי התקשורת המודרניים. הם אינם מקשרים בין האדם למטרותיו, הם גם מכתיבים את ה”מטרות”.

כשהאדם משתעבד ל”כלי” מאבד הוא את אישיותו, מגורש הוא, אפוא, מגן עדן, ולאחר מכן מארץ ישראל, וחדל להיות אישיות יוצרת, והופך להיות לבובת-תיאטרון מובלת.

כך גם קורה בימינו עם התקשורת המודרנית, אלא שה”נחש” המודרני הזה רב עצמה מכל מה שידענו בעבר, לרשותו עומדת עצמה מתוחכמת שלא התגלתה עד עתה והיא מכלה כל חלקה טובה. הפעם הקרב הוא על ה”בית”, על העיניים ועל האזנים, על הלב ועל המח – על האישיות עצמה.

כשאדם אינו אדון לעצמו (בין אם הוא מודע לכך ובין אם אינו מודע לכך), כשמשועבד הוא למערכות המזינות את חושיו ושכלו לא בהתאם לצרכיו האמתיים עליהם החליט על פי תכליתו, אלא לפי צרכי ה”נחש”.  מחליטות הן עבורו מה הוא צריך לצרוך ומה הוא אמור לרצות, ומוחקות למעשה את אישיותו ללא מגבלות של זמן ומקום – בכל מקום ובכל עת.

בעבר היה צריך ללכת למקומו של הנחש. אדם וחוה היו צריכים להסתובב על ידי עץ הדעת האסור, עובדי העבודה הזרה סרו בדרך כלל לבתי הפולחן של אליליהם, ובעידן המודרני החוטאים נדרשו למקומות בילוי שהיו מחוץ לתחום עבור עובדי ה’. מנגנוני ההגנה שבנינו סביב עצמנו, בדמות הלבוש היהודי המסורתי והשונה מהכלל, הצורה היהודית וכד’, כל אלה שמשו כמחסום והיו להגנה לפחות למי שהיה מעונין בה. לא עוד! היום יכול אדם להצטייד בכל ה”שמונה בגדים”, להקיף עצמו בחברה חרדית ובאווירה חרדית, לא לצאת מד’ אמותיה של שכונתו החרדית, ולהתמסר כל כולו ל”נחש”, וכמו בפתגם העממי: הוא אינו צריך ללכת אל ההר, ההר בא אליו… כמו שיש “בקורי בית” של רופא, טכנאי מקררים או אינסטלטור, כך יש “בקורי בית” של “הנחש הקדמוני” בצורתו העכשווית…

הנחש אינו חייב להיות נחש בורמזי באורך 12 מטר כדי להיות מסוכן, הוא התאים את עצמו לתקופה, לעידן המזעור, ניתן להכניסו לכיס קטן, כן, גם לכיס של חליפה “ליטאית”, מעיל ארוך ירושלמי, או קפוטה חסידית, ואפילו של פראק רבני…

אם בתקופת ההשכלה התלבש הנחש בדמות משכילה ואינטליגנטית, והרג את הנפש על ידי שהאדיר את האינטלקט, כיום הורג הוא את הנפש ואת האינטלקט גם יחד. למן התקופה בו משלה בכיפה העבודה הזרה בצורתה הפרימיטיבית ביותר, לא גיחך הנחש עלינו כבימים אלה. בימינו מוריד הוא את הנוהים אחריו לשפל אנושי ואינטלקטואלי גם יחד מדובר בפגיעה, הן במרכז האישיות והן במרכז החשיבה.

המאבק הוא על הבית! על הבית הכללי, ועל הבית הפרטי. על הבית הכללי – כמה בתים נהרסים כשאחד מבני המשפחה נסחף בגלים העכורים האלה. ועל הבית הפרטי – אישיותו הפנימית של כל אדם שחדל להיות אדון לערכיו, והופך להיות עבד למכשיריו.

כמה עלוב עולמו הפנימי של האדם בן זמננו, כל הזמן מרגיש הוא כי עליו להיות מקושר החוצה, הוא מכור למכשירו, (גם אם מדובר במכשיר כשר, וקל וחומר כשמדובר במכשיר שאיננו) הוא חייב לדעת מה קורה, גם כשלא קורה שום דבר, גם אם הציוץ שקיבל מצא אותו באמצע לימוד או תפילה או אפילו באמצע תפילת שמונה עשרה…

אנשים אינם מסוגלים יותר להיות עם עצמם הם פשוט משעממים את עצמם , עולמם הפנימי נמחק. בלא גירויים מבחוץ,  אין להם על מה לחשוב, כאמור, משעממים הם את עצמם, וממילא מחפשים הם בעולם הדמיון, ומתרפקים אל המוטאציה המשוכללת ביותר של הנחש הקדמוני, המחכך ידיו בהנאה ואומר – שלי הם.

יותר ויותר אנשים מתעוררים היום להבין כי יש לפעול, יש להרחיק את הנחש המודרני הרחק כמטחווי הקשת, הן מלבנו והן מגבולנו, ועל כך יבורכו כל אלה שלקחו על עצמם להקדיש זמנם לסייע למאבק זה שבעזרת ה’ יתברר כמאבק האחרון. וכשנפתח פתח להרחיקו כאן למטה, יסייע לנו הקב”ה מלמעלה לבערו ולבטלו, כמו שמבטיח הפסוק “ואת הצפוני ארחיק מעליכם והדחתיו אל ארץ ציה ושממה… ועלה באשו ותעל צחנתו כי הגדיל לעשות” (יואל פר כ’ פס’ ב’) אותו נחש ה”צפון” היטב בכיסי החליפות… אותו נחש המגיע מ”צפון” אמריקה… אותו ש”עלתה באשו וצחנתו…” ו”הגדיל לעשות”, יורחק מאתנו לנצח. אנו נפתח כפתחו של מחט והקב”ה יעבירו מן העולם ויפתח לנו כפתחו של אולם.