המקובעים לעומת פתוחי המחשבה ביחס ללימוד תורה בזמן מלחמה

בעיצומה של מלחמת העולם השניה התנהלה מאחורי הקלעים מערכה קריטית שרק מעטים מאד הבינו את משמעותה. מערכה שבה טובי המוחות התחרו זה בזה משני עברי האוקיינוס. מחד – מדענים גרמנים מזהירים. ומאידך, מדענים (רבים מהם יהודים) מזהירים לא פחות. זו היתה מערכה לחיים ולמוות. זאת היתה מערכה שרק מעטים מאד הבינו את משמעותה. זו הייתה המערכה להצלחה ביצירת פצצת אטום. פצצה שכוחה פי מיליון ומעלה מפצצה קונבנציונלית באותו משקל. ושמשאירה אחריה שובל של מוות בדמות קרינה רדיואקטיבית לשנים ארוכות. פירוש הדבר שהשטח המופצץ יוצא מכלל שימוש לטווח ארוך.

המאבק התנהל בו זמנית בשתי חזיתות, בחזית הפיזיקלית בין פיזיקאים גרמנים לפיזיקאים שעבדו בשרות הבריטים והאמריקאים. ובחזית הפוליטית – לשכנע את מקבלי ההחלטות בדבר חשיבות הפרויקט ולהניעם לתמוך בו הן על ידי שחרור העובדים הנחוצים מגיוס והן על ידי תקציבים מתאימים.

בשני הצדדים היו פיזיקאים בעלי שיעור קומה. בראש הקבוצה בצד הגרמני היו חתני פרס נובל ורנר הייזנברג ואוטו האן ועוד רבים. ובצד האנגלו-אמריקאי סוללה של פיסיקאים שרבים מהם נטשו את גרמניה בה נרדפו בשל יהדותם. ביניהם חתני פרס נובל רבים. בין השמות הידועים היו אלברט איינשטיין נילס בוהר ניקולאי פרמי (שאשתו היתה יהודיה) ליז מאוטנר ואחינה אוטו פריש, אדוארד טלר ריצ’רד פיינמן ורוברט אופנהיימר.

בשני עברי האוקיינוס צעדו הפיסיקאים פחות או יותר באותו מסלול וכמעט באותו קצב. לאושרה של האנושות, הגרמנים לא הספיקו ליצור פצצה, והאמריקאים הקדימום ועשו זאת. לו היה המצב שונה והגרמנים הנאצים היו מצליחים ליצור פצצה. כולם מבינים שהכל היה עלול להיראות אחרת.

אחת הסיבות העיקריות להצלחה האנגלו-אמריקאית בתחרות מעוררת-אימה זו היתה הצלחתם במאבק האחר בו היו צריכות שתי קבוצות המדענים להיאבק, כל אחת בארצה. המאבק לשכנע פוליטיקאים ובעלי עמדות השפעה שאינם מבינים כלל בנושאים המדעיים המדוברים, במשמעות של הנושא ובחשיבותו. עד כדי שיפנו משאבים רבים שנחוצים היו לנשק קונבנציונאלי מוכר, לפיתוח הפצצה הסודית הזאת שדרכי פעולתה היו נשגבות לחלוטין מהבנתו של מי שלא היה בסוד הדבר ולא הבין דיו ברקע המדעי הנחוץ.

גם בארה”ב ובבריטניה וגם בגרמניה לא קל היה לשכנע את מקבלי ההחלטות לתעל תקציבים וכח אדם לפרויקטים הגראנדיוזיים האלה. וזאת על חשבון ייצור מטוסים וטנקים ותחמושת לתותחים…

בזמנו היה זה מוזר מאד לאדם כמו רוזבלט האמריקאי או כמו אלברט שפר הגרמני (שר החימוש, שני בחשיבותו בזמן המלחמה רק להיטלר) לצאת ממעגל החשיבה הקלאסי של מלחמה קונבנציונלית ולחשוב על פצצה שיכולה להרוס עיר שלמה בכמה שניות ולהשאיר אחריה שובל של מוות למשך שנים רבות. ובלי לשכנע את מקבלי ההחלטות אי אפשר היה להמשיך בפרויקט ובמיוחד שהיה צורך במתקנים יקרים מאד ובחומרים נדירים ויקרים מאד הן לביצוע הניסויים הנדרשים והן לבניית הכורים הגרעיניים והפצצה עצמה.

אחת הסיבות שהאמריקאים הצליחו והגרמנים לא, הייתה המקובעות המחשבתית הגרמנית המובנית בעומק אישיותם. קשה היה למקבלי ההחלטות בגרמניה להשתכנע בכח חדש בעל עצמה כל כך גדולה השונה מכל מה שהיו רגילים אליו עד אז. האמריקאים השתכנעו מהר יותר (ולא כל כך בקלות…) שכדאי לתת לפרויקט סיכוי.

גם בארץ מתקיים ויכוח סביב הנשק הסודי של העם היהודי. גם כאן מתקשים אנשים שגדלו על בסיס ההבנה המטריאליסטית להכיר בכך שיש לעם היהודי נשק אחר, נשק שפועל כהגנה וכהתקפה כנגד אויבים. נשק שכנגדו לא טילים ולא כלי טיס מאוישים או בלתי מאוישים יכולים לעמוד. ובו-זמנית מהווה מנוע רק עצמה להצלחת תקיפת האויב והבסתו. לנשק הזה קוראים “לומדי התורה” – עולם הישיבות.

גם כאן אנו עומדים מול מקובעות מחשבתית שנראית כחומה בצורה ובלתי ניתנת לפריצה.

כשמדברים עם אי מי מהנציגים של הצד הלוחם בלומדי התורה. מרגישים בעליל שאין לו מושג על מה מדובר. הדבר בולט במיוחד בקרב אלה שמנסים להיות אדיבים ולכבד.

הם מתחילים בדרך כלל לדבר על הכרה בחשיבות לימוד תורה ושאר מילים, שאצל חלק מהדוברים אינן אלא מס שפתים, ואצל האחרים –  הבנה בחשיבות היסטורית, לאומית סנטימנטלית נוסטלגית וכד’, ועוברים מיד לטעון אבל “בזמן מלחמה צריכים כולם לשאת בנטל”. הם מבינים שהוויכוח הוא האם ללמוד תורה או לשאת בנטל. הם אינם מעלים בדעתם שיש מי שחולק על הנחות היסוד שלהם ומתיחס אליהם כאל בורים ועמי ארצות שאינם יודעים כלל על מה הם מדברים.

עלינו להבהיר להם שני דברים יסודיים:

1. לומדי התורה יודעים דברים שהם אינם יודעים. הם יודעים שיש לעם היהודי נשק סודי הם יודעים שלימוד התורה שלהם הוא הוא נשיאה בנטל והוא מגן “לא פחות ואף יותר מכל החיל הלוחם” (כלשון הרב אברהם יצחק הכהן קוק באיגרתו).
2. אלה שאינם שותפים בלימוד תורה אינם זוכים להיות חלק מהמערכת המיוחדת הזאת. אבל אם בנוסף לזאת הם גם מחללים שבתות ועוברים על עבירות נוספות הם מסכנים את עם היושב בציון.

אכן, טיעונים אלה נשמעים מוזרים לאוזן הבלתי מיומנת, אך לא פחות מהם נשמעו מוזרים הטיעונים כי יש אפשרות ליצור כח הרס קטסטרופלי משנה-מציאות מכמה קילוגרמים של אורניום בתוספת “מים כבדים”.

במלחמת העולם השניה ניצחו אלה שיצאו מהרגלי החשיבה שלהם והבינו שהפיסיקאים המומחים בדבר יודעים על מה הם מדברים ויש לתת בהם אמון. יש לאפשר להם לפתח את יכולותיהם ולהוציא לאור את תוכניותיהם.

מצפים היינו שגם אצלינו מקום בו רואים בעליל שההצלחות אינן טבעיות והן מעל ומעבר למה שמצופה מהיכולת הצבאית, יהיו כאלה בין מקבלי ההחלטות שיבינו זאת ויכו על השלחן ויצעקו: הבה ולא נכרות את האילן אשר עליו אנחנו יושבים גם אם לא כולם מבינים שזה בדיוק מה שעושים הלוחמים נגד לימוד תורה.

***

יאמרו: וכי כל מי שיעלה רעיון, רחוק מן הדעת ככל שיהיה, ויטען כי יישום רעיונו יביא לנצחון במלחמה, וידרוש תקציבים וכח אדם, יש צורך לספק לו מאוויו?

התשובה היא, ודאי שלא. התנאי הראשון להתיחסות לא מקובעת הוא זהותם של הטוענים. הם אמורים להיות בעלי מקצוע המבינים בתחום עליו הם מדברים, והם צריכים להיות אנשים שטובת העם מול עיניהם בכל ליבם.

כיון שהפיסיקאים, הן אלה ששירתו את גרמניה והן אלה ששרתו את ארה”ב ובריטניה נחשבו כנאמנים לארץ בה פעלו (כל אחד מהסיבות שלו) ונחשבו כמובן כברי סמכא בתחום עיסוקם. היה מקום לדרוש לתת בהם אמון. ולהקציב להם את כל הנדרש לפיתוח רעיונותיהם. אלא שלשם כך צריך כמובן פתיחות המחשבה וזו הייתה מקובלת יותר בצד המערבי של האוקיינוס. כמובן שייתבקשו להסביר בצורה מתקבלת על הדעת, גם על דעתם של הדיוטות בתחום הנידון, כי אכן ההשקעה כדאית.

גם אצלינו יש למדוד את דברי הטוענים שלימוד תורה הוא נשק על פי אותן אמות מידה. וכשיבדק הדבר ימצאו כי דעתם של גדולי התורה נתונה אך ורק לטובתם עמם וארצם, ומומחיותם בתחומים עליהם הם מדברים אינה מוטלת בספק.

וכמו כן מוכנים להיענות לאתגר להוכיח שהרעיון יוצא הדופן הזה, שתורה רוחנית מגינה ומהווה נשק סודי. מעוגן במערכת הוכחה חד משמעית אלא שמקבלי ההחלטות אינם מעלים בדעתם לבודקה.

פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. ניקלע לסערת רגשות מסחררת-ראש. מצד אחד משה בוכה ואהרן בוכה וכל שבעים זקנים בוכים ומי רואה אותם בוכים ואינו בוכה? ומצד שני שבט שמעון ונשיאם נערכים לחתונה בשירה ובריקודים. וברקע מאיים הנגף, זה שהפיל בסופו של תהליך עשרים וארבעה אלף איש. מה עושים?

“ראה מעשה ונזכר הלכה”. הנה הגיע אדם שפועל בצורה שלא חשבו עליה, הוא היה אדם מוכר וידוע, והוא “נזכר הלכה”.

בדרך כלל העינים קשורות ללב, עין רואה ולב חומד (שרייקי דעינא בליבא תליא). אבל פנחס ראה – ונזכר. ומן העין הוביל הזכרון אל ההלכה.

כשיש תשתית כל כך ברורה ומוכחת  כדבר ההלכה, גם כשיש דילמה רגשית חריפה מכריעים על פיה.