סיכום דיון שהתקיים בבנין הכנסת בענין גיוס בני ישיבות

ביום ה’ שעבר התקיים בבנין הכנסת אירוע שנקרא “קולות מבפנים, חרדים מדברים על גיוס לצה”ל”. הכינוס התקיים ביזמת חברת הכנסת גלית דיסטל אטרביאן. חברת כנסת (שהיתה שרה ועשתה מעשה היסטורי והתפטרה מהממשלה כשראתה שאין למשרד שטח פעולה המצדיק את קיומו) הלוחמת למען הצבור החרדי וערכיו במלוא כוחה. הארוע התקיים ב”אולם ירושלים” שבכנסת  סביב שלחן עגול והוזמנו אליו כמה בוגרים של גדוד “נצח יהודה” (המכונה “הנח”ל החרדי”) ועוד. כותב שורות אלה הוזמן לסכם את הדיון.

בדיון הייתה הסכמה מלאה שעל בני התורה שתורתם אומנותם היושבים ולומדים לית מאן דפליג, והם ימשיכו ללמוד כפי שלמדו מאז ומעולם ואיש לא ייגע בהם. עיקר הדיבורים נסבו סביב אלה שבחרו לוותר על מעמד “תורתו אומנותו” כל המשתתפים, קצינים במילואים, רבני “נצח יהודה”, בנות משפחה של בוגרי “נצח יהודה”, חוקרים שעסקו בנושא ועוד, כולם דברו על כך שהצבא אינו ערוך לקבל חיילים חרדים ובודאי לא לקדם אותם, ולא רוצה להיות ערוך לכך, והפר כל הבטחה שניתנה.  ואין ספק שחייל חרדי אין מקומו בצבא שאינו מכיר בהבטחותיו הוא, ואינו מאפשר לחייל הבא בשעריו לחיות על פי ערכיו. (שלא לדבר על כך שכל ההבטחות לסידורים כאלה או אחרים שהיו עד עתה (שגם הן הופרו ללא סוף) תקפות עד קורס מכי’ם (מפקדי כתות) ברגע שחייל רוצה להתקדם צעד אחד קדימה מחתימים אותו על טופס ויתור על כל המקובל במסגרות הדתיות.

בדברי הסיכום שלי אמרתי כדברים דלהלן:

הנושא מחולק לשלשה סעיפים.

• אלה שתורתם אומנותם, שעליהם לא דובר כאן.
• אלה שאינם מוגדרים בהגדרה הנ”ל
• הדרך לפעול עם הצבור החרדי.

על אלה שתורתם אומנותם אומר רק זאת: מי שלא למד ואינו יודע מהי תורה ומהו לימוד תורה אינו בר הבעת דעה.

באירוע שהתקיים בפני כנף 2 של חיל האויר נשא ידידי המנוח הרה”ג ר’ זאב גצל ז”ל שיחה על אמונה. שאל אותו אחד המשתתפים על גיוס בני ישיבות, קם המפקד. אל”מ בדרגתו, ואמר: כבוד הרב ימשיך בהרצאה ואל יתייחס לשאלה. בתום ההרצאה נגשנו אל המפקד לשאול מדוע סירב לאפשר לענות על שאלה כה חשובה.

אמר המפקד:

“מי ששואל כאן על גיוס בני ישיבות הוא פרובוקטור. כולם כאן יודעים שאנו משקיעים משאבים רבים מאד בניסיונות פיתוח של אמצעי מיגון על מטוסים וטייסים במקרים שרוב הסיכויים שלעולם לא יקרו,  בפיתוח זה עוסקים מיטב הכישרונות ומבלים את כל השרות הצבאי שלהם בנסיונות אלה. איש לא מעלה על הדעת לחסוך את הכסף ואת כח האדם, ואיש לא שואל את המשתתפים בפיתוח מדוע אין הם מסתכנים במלחמה. כולם מבינים שזו תרומתם. וזאת, למרות שמחוץ למעגל מצומצם של מומחים, איש אינו מבין ולא יבין כיצד הפיתוחים האלה יביאו לידי הגנה.

אני, המשיך המפקד, איני יודע מה זה לימוד תורה , ואיני מבין כיצד לימוד כזה יכול להיות נשק, אבל יש לי בן דוד שהוא פרופ’ לפיסיקה והוא שולח את בנו ללמוד תורה וטוען שזה מיגון ונשק. איך אני יכול להגיב?

באחד משלשה דרכים:

• ללמוד מהי תורה במשך כמה שנים ואז אדע אם אני מסכים או מתנגד ואוכל לתמוך או להיאבק.
• להאבק נגד הדבר בלי שאדע מהו.
• לשתוק.

מכיון שאין לי פנאי ללמוד מהי תורה, ומאידך איני כה חסר אחריות להיאבק נגד דבר שאנשים רציונאלים שמכירים אותו טוענים שהוא מיגון ונשק. והרי יודע אני שיש דברים שהם מיגון ונשק גם אם מי שאינו בסוד הדבר לא מבין כיצד כנ”ל. אשר על כן אין לי את זכות השתיקה אלא את חובת השתיקה”

הוספתי ואמרתי שאתן פרס גדול למי שימצא פגם לוגי בטיעון של מפקד כנף 2.

בנקודה השניה:

חובת ההוכחה מוטלת על הצבא, אחרי שכשל פעם אחר פעם , הבטיחו ולא קיימו והכשילו את אלה שרצו להתגייס מתוך אמונה שהצבא אכן יעמוד בדבורו. אין לנו אמון בצבא בנושא זה, ולכן עד שלא יוכח שאכן הוא מסוגל ומעונין בכל לב ליצור מסגרות מתאימות אין בכלל על מה לדבר. (וזה לא כולל רק סידורים טכניים כגון כשרות שבת ולימוד תורה וצניעות אלא גם אוירה רוחנית מה שמחייב בראש ובראשונה שלשלת פיקוד חרדית באמת).

בשלב זה התערבה חברת כנסת נכבדה אחת היושבת בועדת חוץ ובטחון ואמרה שהיא התרשמה שהצבא הפעם שונה ובאמת מעונין ליצור את המסגרות ולעמוד בהבטחותיו.

אמרתי לה: א. איבדנו את האמון ואיננו לוקחים יותר סיכון. חובת ההוכחה כאמור מוטלת עליהם.

ב. גם אם אכן כנים דבריהם, מה יעשו כאשר הבג”ץ יורה להם להפר את הבטחותיהם, למשל בנושאי צניעות

ג. גם אם הבג”ץ ומערכות המשפט הנלוות יבטיחו ויחתמו שלא יתערבו אין לנו אמון שאכן יעמדו בהבטחותיהם כי ככל שנוגע לחרדים אין הבטחה שלא הופרה.

ראו, בה בשעה שאחת הנקודות הבוערות הוא שילוב בנות בכל פינה בה נמצאים חיילים (כמעשה הצבא המדייני דאז) והדרישה להבטיח למנוע זאת מהגדודים המדוברים. ניסה הבג”ץ לכפות על רבנים להכניס נשים רפורמיות לגוף הבוחר של הרבנים הראשיים לישראל. ואנו נאמין שיחסו יהיה שונה במקרה דנן? אם לגוף הבוחר רבנים רצו לדחוף “רבאיות” רפורמיות לגדודים החרדים בצבא הם יימנעו מלעשות זאת?

ובאותה שעה שהצבא מנסה ליצור מצג של רצון לאפשר לחרדים לשרת תוך שמירה מוחלטת של ערכיהם וצורתם. מתנהל מאבק מכוער נגד משפחה חרדית שאבדה את בנה הקצין, משפחת יודקין, כשהצבא מסרב בטפשות ובאטימות לאפשר לחרוט על מצבתו של הבן את המקובל בעם ישראל מדורי דורות במקרה כזה. בתואנה שהכיתוב צריך להיות אחיד, בה בשעה שכיתוב משונה לחייל שנהרג שגדל בסביבה “פרוגרסיבית” מצא את דרכו למציבתו באותו בית עלמין ללא כל רעש צבורי.

ואמנם בסוף הצבא הסכים אך לא מתוך הכרה אלא מתוך לחץ וזאת אחר ששפך את דמה של משפחת הלוחם ההרוג. האם מישהו יכול להאמין כשבאותה שעה ענף אחר בצבא ממלא פיו הבטחות שהן אכן תמומשנה

והנקודה השלישית:

בכל המדינות הדמוקרטיות בעולם יודעים המנהיגים שיש להימנע בכל מחיר מהתנגשות עם אנשי דת כי כל בר דעת מבין שהמדינה תפסיד. שהרי ברור שעבור המאמין בחוקי אלוקים חוקי האדם הסותרים את חוקי האלוקים חייבים להתכופף לפני חוקי האלוקים. ולכן נמנעים מלהגיע להתנגשות.

במשך עשרות שנים ניהלו את מערכות החוקים והמשפט אנשים חכמים שהבינו נקודה זו ועשו הכל כדי לא להעמיד את המדינה במסלול התנגשות עם הדת. אנשים אלה באו מרקע הספוג ברוח היהדות. לא עוד… כיום יושבים שם אנשים שגדלו במדבר השממה הרוחני שיצרו סביבם, והם אינם מבינים יסודות הגיוניים אלה, והם העמידו את המדינה במסלול התנגשות עם הדת.

מה פשר הדבר הזה שמוציאים צווי גיוס בלי הידברות עם נציגי גדולי התורה וראשי הישיבות? האם נסתתרה  בינתם?

ראו את מכתבו של הגאון רבי דב לנדא. הוא לא דיבר מילה נגד המדינה צבא שר הבטחון או הכנסת הוא דיבר על בית המשפט העליון שהוא אם כל חטאת והוא המנסה ליצור את ההתנגשויות המזיקות האלה.

ולכן אם וכאשר אכן יובטחו כל האמצעים הנדרשים כנ”ל (דבר שספק גדול אם יכול בכלל להתרחש) ואם בצורה כלשהי יובטח שיישמו אותם ולא יתקלו במכשולים מהסוג שדברנו עליהם ומכל סוג שהוא, אז יש לדבר עם המנהיגים של הצבור החרדי או שלוחיהם (ולא עם אדם זה או אחר שנדמה להם שהוא מייצג משהו).ו אחר שנדמה להם שהוא מייצג משהו).