על מנת להבהיר את הדברים שיאמרו להלן הבה ונתבונן בשני מושגים מבית מדרשו של מהר”ל מפראג: בעצם ובמקרה.
ה”בעצם” הוא הדבר עצמו. מקריו הם הענינים הנלוים אליו.
נשמת האדם היא עצם האדם אברי גופו מתלוים אליה והם מקריו. כך שאם יכרתו לאדם את ידיו ואת רגליו את אפו וינקרו את עיניו עדין יקרא באותו שם ויהיה אותו אדם עצמו אך אם תינטל נשמתו – יחדל להיות אותו אדם.
אנו מכירים “דתיים” ו”דתיים לאומיים” ויש להוסיף עליהם “לאומיים דתיים”.
הדתיים הם אלה שהדת היא עניינם היחיד והיא הממלאת את כל הויתם וכל מקריהם נעשים על פי הדת.
אצל הדתיים לאומיים הדת היא עצמותם ונלוים אליה ענינים לאומיים כ”מקרים”.
הלאומיים דתיים הם אלה שהלאומיות הציונית היא עצמותם ונלוים אליה עניני הדת כמקרים.
בהעדפותיו מודיע האדם קבל עולם מהי עצמותו ומה הם מקריו.
כשעמד נציג המוגדר כ”דתי לאומי” והודיע בתוכנית אקטואליה כי תנאי בל יעבור, מבחינתו, שראש עירית ירושלים יהיה ציוני אך לא אמר כי תנאי בל יעבור שיהיה דתי, הכריז למעשה כי הוא “לאומי-דתי” ולא “דתי-לאומי”.
לפני שנים ארוכות קיימנו סמינריון בענייני אמונה לתלמידי מישיבת בנ”ע נתיב מאיר, כשהיתה “ספינת הדגל” של ישיבות בני עקיבא. בסוף הסמינריון עמד בחור ואמר: “עד היום כשראיתי באוטובוס בחור חילוני מתווכח עם בחור חרדי הרגשתי הזדהות עם החילוני הרי שנינו משרתים בצה”ל ואוהבים את המדינה. עתה מבין אני כי טעיתי וכי ההזדהות צריכה להיות דוקא עם החרדי”. הבחור לא התכון לומר שבעקבות הסמינר לא יתגיס לצבא ויחדל לאהוב את המדינה. הסמינר, בו התחזקה אצלו ההכרה באמיתות תורה מסיני ומציאות האלוקים והשגחתו עזר לו לעצב מחדש את סולם הערכים שלו. הרי אם יש אלוקים ותורה משמים המאמינים בהם קרובים אליו לאין שיעור מאלה שאינם מאמינים בהם גם אם בשאר דברים קרוב הוא יותר לאחרים.
כשכורתים ברית עם מי שאינו אומר שמע ישראל ובלבד שיחבב את התפילה לשלום המדינה ומחרימים את מי שמקיים כל המצוות אף שאינו אומר “תפילה לשלום המדינה” מודיעים בעליל מה עיקר ומה טפל ומכריזים כי עצמותם – לאומיותם, ודתם וקיום המצוות שלהם – ענין מקרי להם. הם אינם דתיים לאומיים הם לכל היותר “לאומיים-דתיים”.
אמר בזמנו הגאון ר’ יוסף חיים זוננפלד, אתם האומרים כל הזמן “ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא, אל תשכחו שישראל אף על פי שלא חטא גם כן ישראל הוא”.