הקדמת נעשה לנשמע, הכתרים וסיבת אבדנם

 “דרש רבי סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. וכיון שחטאו ישראל ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום, שנאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב” (שבת פ”ח ע”א).

הכתרים בהם הוכתר כל אחד מבני ישראל, לא היו כנגד אמירת “נעשה” ואמירת “נשמע” גרידא, אלא  כנגד אמירת “נעשה ונשמע” בהקדמת “נעשה” ל”נשמע”.

מה משמעות אותה הקדמה שבלעדיה לא היו זוכים לכתרים ורק בעטיה זכו.

מהו כתר ומהי הקדמה.

כתר מתנוסס בדרך כלל על ראשו של מלך. אמרו חז”ל שחוצפה היא “מלכותא בלא תגא”. כלומר, מלכות בלי כתר. וכך גם הגדירו את אלופי עשיו שמלכותם היא מלכות ללא כתר.

הכתר על ראשו של מלך מבטא שלא ראשו ורעיוניו של המלך הם מקור הסמכות, אלא הכח שמעל ראשו – האלוקים. והוא אינו אלא צינור המוביל את הנהגת האלוקים אל בני האדם. מיוחד מבחינה זו היה כתרו של דוד המלך. מוט של  זהב היה חוצה את החישוק של הכתר המונח על הראש. כיצד ניתן לחבוש כתר שמוט חוצה את החישוק? אלא שלדוד המלך היה שקע בראש שהחישוק היה מותאם בדיוק לתוך אותו שקע. מה מבטאת המציאות הזאת? אם הכתר מבטא שהמקור להנהגה של המלך  היא ההנהגה האלוקית שלמעלה מראשו, אצל דוד המלך הכתר התמזג עם ראשו, מה שביטא את החיבור ההדוק בינו לבין קונו.

החצופים חושבים שהם מקור הסמכות ומתחצפים כלפי גדולים מהם. כאילו אין מעליהם כל סמכות ולכן חוצפה היא “מלכותא בלא תגא”. עשיו שמבטא את הכפירה בבורא עולם (טיטוס נעץ חרב בפרוכת ואמר “כביכול הרגתי את עצמו”) מלכותו היא מלכות בלי כתר. (אכן, מלכי רומי, הלוא הם מלכי אדום, לא התעטרו בכתר, אלא בענף של עץ זית שהקיף את ראשם!)

קבלת התורה פירושה קבלת סמכות עליונה והמלכת הקב”ה על כל אבר מאברי הגוף ואל כל כח מכוחות הנפש בבחינת “בכל דרכיך דעהו”.

מהי “הקדמת” נעשה לנשמע.

הרי אין הכוונה שעשו את רצון ה’ בטרם שמעו מהו אותו רצון ומה עליהם לעשות. אפילו מלאכי השרת, שעליהם אמרו חז”ל שהם משתמשים ב”רז זה” של “הקדמת נעשה לנשמע”, לא יכולים לבצע את תפקידם בטרם יֵדעו מהו. מה אפוא מהותה וייחודה של אותה “הקדמה”?

“הקדמה” איננה מושג של קדימה בזמן בלבד. “הקדמה” הינה בראש ובראשונה מושג לוגי. כלומר, כשאומרים שדבר אחד קודם לשני לא בהכרח מתכוונים שהראשון היה קודם בזמן לשני. כשאומרים שאב קודם לבנו לא מתכוונים רק לעובדה שהאב מבוגר מבנו בכמה שנים. אלא גם ובעיקר לעובדה שהאב הוא סיבה לבן והבן אינו סיבה לאב. וסיבה מוגדרת כקודמת לתוצאה כי התוצאה באה בעקבות הסבה ואין העובדה שהסיבה הופיעה בזמן קודם לתוצאה מעלה או מורידה. ולא עוד אלא שקדימה בזמן היא אינה ענין מהותי ועצמותי כמו קדימה של סיבה לתוצאה כי קדימה בזמן היא ענין “שהזמן גרמו” כלומר, במקרה פלוני נולד לפני אלמוני. ואילו הסיבה תמיד נחשבת כבאה לפני המסובב ממנה שהרי היא חייבת להיות שם קודם (לעתים הסיבה מופיעה בפועל אחרי התוצאה כגון סגירת חלון מפני גשם העומד לרדת, הגשם יבוא אחרי הסגירה אך הוא הסבה לסגירה והוא הגורם והוא החשוב יותר).

כשאומרים שעם ישראל הקדימו נעשה לנשמע לא מתכוונים שעשו דבר מה לפני ששמעו מה עליהם לעשות כי כאמור אין ספק שקודם צריך היה הצווי להיאמר ולהגיע לאזניהם, כך שבפועל קדמה שמיעתם לעשייתם את שהצטוו. מה היא אפוא ההקדמה המדוברת?

כשאדם מציע עסקה לחברו, החבר שומע את פרטי העסקה, שוקל בדעתו ומחליט לבצע אותה. כשאדם מציע לחברו לעשות פעולה מסוימת, למשל ליטול תרופה מסוימת הוא שומע את פרטי התרופה ואת המוניטין שלה ומחליט בהתאם, אם ליטול אותה בפועל או להימנע. זוהי הקדמת שמיעה לעשיה. כי השמיעה ההיא הגורמת לעשיה. לעומת זאת כשאדם מעונין לעשות דבר מה למי שהוא אוהב. כשבן רוצה לשרת את אביו כדי לבטא את אהבתו אליו. הוא משתוקק לדעת מה האב צריך, הרצון לעשות הוא שגורם לו לרצות לשמוע את צורכי האב, הוא הסיבה לשמיעה. זה נקרא שקדמה עשיה לשמיעה כי העשיה העתידית היא הגורם לשמיעה הנוכחית.

כך אמרו בני ישראל לקב”ה ברוב אהבה שפיעמה בליבם: “רצוננו לעשות רצונך”. אבל כדי לעשותו עלינו לדעת מהו הרצון. ולכן עלינו לשמוע. וזהו “קדמה עשייה לשמיעה”. גם מלאכים רוצים לבצע את שליחותם שהרי בלי שיבצעו את שליחותם הם חדלים להתקיים כי כל המהות שלהם זו השליחות שלהם וממילא הם תמיד בגדר מקדימים עשיה לשמיעה כי הרצון לעשות הוא הגורם להם לרצות לשמוע מה עליהם לעשות. ערב מעמד הר סיני היו בני ישראל שרויים באותה הרגשה. הם הרגישו שהם משתוקקים לעשות. ואולי יותר מהנאמר לעיל: לא רק שהרגישו שרוצים הם לעשות את רצון ה’ מרוב אהבתם, אלא שהרגישו שכל מהותם וקיומם הוא לעשות את רצונו, ובכך השתוו ממש למלאכים. (אולי זו הסיבה שיש לעמוד בתפילה כמלאכים שעליהם נאמר “ורגליהם רגל ישרה”, כי יש לפעול להגיע להרגשה שללא התפילה היוצרת קשר עם הקב”ה אין לנו קיום וכמו שהמלאך נקרא מלאך כי ללא מלאכותו – שליחותו אינו קיים, כך האדם היהודי נקרא “מבעה” – מתפלל, כי ללא הקשר עם האלוקי הוא מרגיש שאינו קיים).

לאור דברים אלה ברור שהקדמת נעשה לנשמע היא שהביאה את הכתרים ואלה הובאו על ידי מלאכי השרת. כי אם היו מקדימים שמיעה לעשיה הווה אומר שהעשייה הייתה פועל יוצא של השמיעה, וההחלטה כי משתלם להם לעשות ולא היה בכך כל ביטוי לקשר מיוחד אל הבורא ועמו. ואילו עתה שהשמיעה היתה פועל יוצא של ההשתוקקות לעשות את רצון הבורא הרי גם העשיה וגם השמיעה ביטאו את האהבה והקשר וראויים היו לכתרים שכאמור מבטאים את אותו קשר.

גם מובן מדוע מלאכים הם שהביאו את הכתרים כי באמירת נעשה ונשמע דמו למלאכים.

ובחטא העגל הפסידו את הכתרים.

רבותינו ביארו במקומות רבים כי מהותו של חטא העגל הייתה, שבראותם כי משה אינו בא, לא פנו לאהרן לבקש ממנו לפעול שיוכלו לקבל הוראות מלמעלה מה לעשות, אלא החליטו להחליט לבד מה עליהם לעשות. ואף כי העגל היה צורת עבודת ה’ אבל הייתה זו צורת עבודה שלא צוו עליה, וזה היה שורש חטאם. ברגע שהחליטו שהם יכולים להסתדר לבד ואינם צריכים את הקשר לאלוקים על כל צעד  ושעל, איבדו את הכתרים.