היו בינינו כאלה שהאמינו שההתנגדות הכללית ללימודם של בני הישיבות ואי גיוסם לחילות הלוחמים בפועל, נבעה משנאת עמי ארצות ומהתנגדות כללית לכל מה שעושה הצבור שומר התורה.
בשבועות האחרונים הפריכו הנחה זו. חלק ניכר מהצבור הרחב קיבל בזרועות פתוחות את מתנדבי צבור היראים, הן אם מדובר במתנדבי הצלה זק”א והן אם מדובר בשלל סוגי התנדבויות אחרים. לפתע שומעים קולות של התפעלות ושל חיבה כלפי הצבור החרדי.
מתברר שההתנגדות ללומדי תורה, לפחות אצל חלק מהצבור הרחב, הייתה מתוך שלא הבינו את תרומתם, ולאו דווקא מתוך שנאה לצבור היראים.
וכאן האשמה מופנית כלפינו.
לא, אינני מתכון שלא הסברנו די בקרב הצבור הרחב. הרי מי שאינו יודע מאומה על תורה משמים ועל מערכות הקשרים שבין חומר ורוח אין אפשרות להסביר לו זאת. הכוונה היא למה שאמר רבי ישראל מסלנט. שכאשר נפתחת חנות בשבת בפריס פירוש הדבר שבוילנה לא מדקדקים מספיק בהלכות שבת.
אם ברחוב התל אביבי לא מבינים את הקשר בין למוד תורה בישיבה להגנה מפני האויב פירוש הדבר שגם בתוכנו לא כולם מבינים כראוי וגם אנו צריכים להעמיק את ההבנה בענין זה בקרב בנינו ובתוך ליבנו אנו.
גם כאלה שמכירים בהשפעות הגומלין שבין חומר ורוח ומכירים בכוחה של תפילה ושל למוד תורה ושל קיום מצוות וחיים מוסריים לפעול להצלחה בשעת מלחמה,, לא תמיד מבינים את הכורח שהדבר ייעשה על ידי בני תשחורת החובשים את ספסלי בתי המדרש בישיבות. הם תוהים ומהרהרים: מדוע אי אפשר שאותו דבר ייעשה על ידי כמה גימלאים בגיל פרישה שיישבו וילמדו משניות ויגידו תהילים? כך שואלים או חושבים בלב.
וכאן נמצאת הטעות הגדולה.
הגמרא במסכת מגילה אומרת שהמלאך בא להוכיח את יהושע על שבלילה ביטלו תורה. אומרת הגמרא שכשיהושע שמע זאת מיד “וילן בעמק – מלמד שלן בעומקה של הלכה” שואל הסבא מסלבודקה, אם היתה טענה שלא למדו, היה צריך לומר – מיד התישב ללמוד. מדוע נאמר “מלמד שלן בעומקה של הלכה? ואומר הסבא מסלבודקה – אין ספק שלמדו, אך לא למדו “לעומקה של הלכה” ועל זו היתה התביעה. כיון שהיה חסר באיכות הלימוד (איכות ברמה של יהושע בין נון!!!) נשלח המלאך להוכיחם.
אירוע זה מתואר גם בעירובין דף ס”ג ע”ב שם אומר רש”י שבאותו לילה, שעליו דובר, היו עוסקים במצור. כלומר, שבט לוי, עסק בתורה כדבעי, אלא שגם החיל הלוחם, וגם בזמן שעסקו בלחימה, צריכים היו לקחת בחשבון לפנות זמן ללון “בעמקה של הלכה”.
מה כוחה של עומקה של הלכה בכלל ובזמן מלחמה בפרט.
רמח”ל בדרך ה’ בדברו על תלמוד תורה פוקח עינינו ואומר:
“בכלל ההשפעות הנשפעות ממנו ית’ לצורך בריותיו יש השפעה אחת עליונה מכל ההשפעות, שענינה הוא היותר יקר ומעולה שבכל מה שאפשר שימצא בנמצאים, והיינו שהוא תכלית מה שאפשר שימצא בנמצאות מעין המציאות האמיתי שלו ית’, ויקר ומעלה מעין אמתת מעלתו ית’, והוא הוא מה שמחלק האדון ית”ש מכבודו ויקרו אל ברואיו. ואמנם קשר הבורא ית’ את השפעתו זאת בענין נברא ממנו ית’ לתכלית זה, והוא התורה…. תמשך ההשפעה הזאת למשכיל אותם. ואמנם מדריגות מדריגות יש בהשפעה הזאת, ככל שאר ההשפעות והענינים שבמציאות… שבחלק אחד מההגיון תמשך מדריגה אחת מן ההשפעה, ובחלק אחר מדריגה אחרת, וכן בהשכלה. אך אין לך חלק מתלמוד התורה שלא תמשך בו מדריגה אחת ממדריגות ההשפעה הרמה הזאת, אם ישמרו בו התנאים המצטרכים. והנה זה פשוט שכל מה שתתעלה ההשכלה, תגדל יותר מדריגת ההשפעה שתמשך על ידה. ולא ישוה מי שישכיל לשון המקראות לבד, עם מי שישכיל כוונתם, ולא מי שישכיל הכונה השטחיית שבהם עם מי שיעמיק בה יותר, ולא מי שהעמיק בה קצת עם מי שיעמיק בה הרבה”. עכ”ל
בדברו על “הגיון בתורה” כוונתו: לאלה ההוגים בדברי תורה. ובדברו על “השכלה בתורה” כוונתו על המבינים את מה שהם הוגים.
כלומר: לימוד התורה הוא האמצעי להזרים לעולם את אותה השפעה שהיא “מעין אמתת מעלתו ית'” וככל שרמת ההבנה של הלומד גבוהה יותר ועמוקה יותר כך ימשוך השפעה רוחנית זו המקיימת את העולם בבחינת “ואתה מחיה את כולם” בדרגה גבוהה יותר.
ככל שהמצב קשה יותר צריך השפעה בדרגה גבוהה יותר כי ככל שההשפעה גבוהה יותר חוקי הטבע מושפעים ממנה ומופעלים על ידה ביתר שאת וביתר תוקף. וממילא, ככל שהסכנה גבוהה יותר כך לימוד תורה ברמה גבוהה נחוץ יותר. ובוודאי שצריך הדבר להיעשות על ידי אלה שנאמר עליהם “כחיצים ביד גבור” הלוא הם בני הנעורים.
החפץ חיים אמר שהמצאות הטכנולוגיה אקוויולנטיות לצרכי האמונה. כשהאמינו שאדם מדבר כאן ושומעים שם, לא היה צורך בהמחשה כשנחלשה האמונה המציאו לו המחשה – את מכשיר הרדיו וכך גם יש המחשות לכך שאדם מסתובב כאן ורואים אותו כל הזמן מלמעלה… היום יותר מאי פעם קל להבין שאדם יכול לעסוק בתורה בבית מדרש ובמקום מרוחק מתנהלת המלחמה בהצלחה כי גם מבחינה פיסית מפעילים כלים רבים מרחוק בלי שייראה כל קשר בין המפעיל למופעל.
מבחינה זאת אין צורך בהבנת הקשר בין הנושא הנלמד לבין ההצלחה בשדה הקרב. שכן השפע נמשך בכל מקרה מכל סוגיא שלומדים. וכמו שמספרים שמצאו את רבנו חיים מצאנז מתכונן לתקיעת שופר עם “שור שנגח את הפרה” כי לימוד תורה היכן שלא יהיה סולל את הדרך להצלחה במאבק הרוחני של יום הדין, כך “שור שנגח את הפרה” (או כל סוגיא אשר תהיה ובלבד שתילמד בעיון רב) סולל את הדרך למאבק הגשמי בשדה הקרב.
מפעם לפעם היו מגיעים קבוצות של קצינים בדרגות גבוהות לסיור בישיבת חברון. הם היו נכנסים לישיבה ניגשים לבחורים מזדמנים ומבקשים לשמוע מה לומדים ואחר כך שומעים שיחה ואני מגיע לענות על שאלותיהם. באחד המפגשים האלה קצין אחד זרק את שאלת גיוס בני הישיבות. קם קצין אחר (בדרגה גבוהה מאד) ובקול רועד מהתרגשות אמר: כשראיתי את הבחורים שם לומדים דמעות עלו בעיני המשיכו לעשות את מה שאתם עושים ואל תתחשבו בקולות האלה… ומדובר היה באדם שאינו חובש כיפה. הוא לא הבין מה עושים שם הבחורים. אבל הוא הרגיש שמדובר בדבר גדול.
בהזדמנות אחרת בהרצאה בפני טייסים ברמה גבוהה נשאלה השאלה והמפקד אמר: שהרב ימשיך בשיעור ולא יתחשב בשאלה. אחרי השיעור (אותו מסר ידידי המנוח הרה”ג זאב גצל זצ”ל) שאל הרב את המפקד, מדוע לא נתת לי לענות? ענה לו המפקד: תראה, אין צורך לענות על כזאת שאלה. אני בן קבוץ ואין לי מושג מה זה תורה. ומה ערך לימודה. אך אנחנו בחיל האויר משקיעים כסף, מרץ וכח-אדם איכותי בנסיונות לפתח כל מיני מנגנונים שיגנו על טייסים ומטוסים בשעת הצורך. איש לא מעלה על הדעת לנסות לחסוך את הכסף ואת כח האדם למרות שספק רב אם הנסיונות יוכיחו שהדבר כדאי. אני, המשיך, איני יודע מה זה תורה אך יש לי בן דוד שהוא פרופ’ לפיסיקה ושלח את בנו ללמוד בישיבה והוא טוען שלימוד זה הוא נשק כביר. מה אני יכול להגיב? באחד משלשה דרכים:
או להתנגד בלי לדעת על מה מדובר, או להקדיש זמן ללמוד במה המדובר, או לשתוק. ומכיון שאין לי את הזמן ללמוד במה המדובר ומאידך איני כה חסר אחריות עד כדי להתנגד למה שיודעי דבר טוענים שהוא נשק כביר, הרי במקרה זה אין לי את זכות השתיקה אלא את חובת השתיקה…
ואנחנו שאמורים לדעת במה המדובר מוטלת עלינו חובת הלימוד והלימוד לעומק – “לעומקה של הלכה” ו-“מיד” כמו שכתוב “מיד – וילן בעמק”.